הנה ענתיקה: "לסיכום, אשוב ואומר שמדהים הוא מוחו של האדם." סיים פרופסור משולם את הרצאתו במשפט הקבוע שלו מזה 35 שנה. אך הפעם, שלא כמו בדרך קבע, חש צביטה בלב, מכיוון שידע שזוהי הפעם האחרונה שיאמר משפט זה לתלמידיו. ההחלטה נפלה כאשר אשתו, אזמרלדה, רמזה לו שהגיע הזמן שיצא לפנסיה, שכן הוא הגיע זה מכבר לגיל מכובד ולימד, אחרי הכל, כבר 35 שנה. היא משתוקקת לטייל ברחבי העולם, בארצות נידחות כמו צרפת ואנגליה, לפני שיהיה מאוחר מדי והיא תהיה כבר זקנה ועייפה מכדי לסחוב את עצמה ואותו. הוא צעד בשבילי הקמפוס ולמרות שידע שישוב ויצעד בהם כמרצה אורח ללימודי הפסיכאטריה, כמו שהבטיח לו שוסטרמן שניהל את כל העניינים, הוא גם ידע שזו הפעם האחרונה שיצעד בהם כפרופסור מן המניין של הפרופסורים-המרצים-הקבועים באוניברסיטה. בכלל, היה זה יום מדכא ביותר, מלא סופים. כל תלמידיו נפרדו ממנו וחלקם אף פצחו בבכי קורע לב שזיעזע את הפרופסור וגרם לו לתהות בקשר לחייהם האישיים, אם אמנם יש להם כאלה. פרופסורים רבים באו ללחוץ את ידיו והוא התקשה לשמור על קור רוחו כשלא זכר אף את שמותיהם, שלא לדבר על נושאי ההתמחות שלהם. אכן, הוא נזקק למנוחה מהמקצוע המעייף של חינוך הדור הצעיר. לאחר שהסתיים המסע הרגלי בשבילי האוניברסיטה, נכנס הפרופסור משולם אל הקפיטריה והזמין את סנדויץ' הגבינה הרגיל שלו, שוב, בפעם האחרונה. בדיוק כאשר התכונן לנגיסה גדולה ורצינית מהכריך שלו, נשמע קול מאחוריו. "סליחה, פרופסור משולם?" נשמע הקול, רועד ונרגש. הפרופסור הסתובב ופגש פנים צעירות ומפוחדות מעט של סטודנט לא מוכר. "כן?" שאל הפרופסור בתמיהה. "אה.. אני מצטער שאני מפריע לך לאכול... לא התכוונתי..." הסטודנט כמעט שמט את ערימת הספרים שהחזיק בידיו. "הרגע, מחמדי, אין לך לאן למהר!" אמר הפרופסור ולא הצליח לעצור את החיוך שהתפשט על פניו. "כן, כמובן, ברור, פרופסור..." הצעיר האדים עד כדי דמיון עז לתפוח בשל. "בוא, נשב, אני אוכל לאכול סוף סוף את הכריך שלי, ואתה תגיד לי מה רצונך." "אין בעיה, פרופסור..." הצעיר נראה כאילו התרשם עמוקות מהצעתו הנדיבה של הפרופסור. הפרופסור צעד לעבר שולחן שהתפנה עבורו כבאורח פלא מסתורי והתיישב בניחותא. "כן, בחור צעיר, במה אני יכול לעזור לך?" שאל את הסטודנט שהניח את ספריו על השולחן והתיישב, מסתכל מסביבו, מפזר חיוכים נבוכים ובסתר ליבו מקווה שכולם רואים שהוא אכן מתיישב ליד הפרופסור הנכבד. "טוב, פרופסור, העניין הוא כזה. שמעתי שהיום זה היום האחרון שלך באוניברסיטה..." "נכון, נכון." אמר הפרופסור ועדיין לא היה משוכנע שהוא שמח. "אני... אני רוצה לבקש ממך משהו. זה קצת מוזר, אני יודע, אבל זה באמת עניין של חיים ומוות, אתה מבין." אמר הסטודנט וניקה את משקפיו במרץ רב. "חיים ומוות?!" אמר הפרופסור שבדיוק תכנן לקחת את הביס הראשון מהכריך שלו אבל החליט שהעניין הזה יכול לחכות קצת. "כן... אתה מבין, פרופסור, העניין הוא כזה... לפני כמעט חצי שנה הגעתי לאוניברסיטה ומההתחלה שמעתי עליך. אתה בטח יודע כמה אוהבים אותך פה, אתה נחשב לפרופסור מצויין, מתחשב ומעניין ו...." הפרופסור החל למלמל משהו על זה שהוא לא אוהב שמדברים כך בשבחו בפניו, אבל די מהר הוא ויתר על זה. מי הוא שיעצור את שטף הדיבור של הצעיר הסימפטי הזה? "בקיצור, דיברו עליך כמו על איזה אל." "כן, תמשיך, תמשיך...." הנהן הפרופסור בענווה. "אז ישר כששמעתי על זה, ידעתי שאתה האיש הנכון לפנות אליו." אמר הסטודנט נחרצות. "זה?" הפרופסור תהה מתי הוא יוכל להפסיק לתהות אחרי כל משפט של הסטודנט. אין לו איזו הרצאה חשובה להגיע אליה בקרוב? "אני יודע שלוקח לי זמן להגיע לעיקר, פרופסור משולם, אבל זה בסדר, אין לי עוד הרצאות היום ונשארתי במיוחד בשביל השיחה שלנו." "טוב מאוד, טוב מאוד," מלמל הפרופסור. "אז היכן היינו?" "כן, אהם, אני מגיע לעיקר. פרופסור, העניין הוא כזה: אתה פרופסור לפסיכאטריה, ואני זקוק לפסיכיאטר באופן דחוף." הפרופסור זקף גבתו. הסטודנט שוב הסמיק. "לא, לא בדיוק אני, זאת אומרת, אני לא זקוק לפסיכיאטר בשבילי, זה מישהו אחר". הפרופסור חש פרץ נדיבות ורוחב לב כלפי אותו צעיר נבוך. זה לו יומו האחרון והסטודנט החביב נראה כה להוט לעזור לאותו אדם מסכן הזקוק באופן נואש לפסיכיאטר, מי הוא שלא יבוא לעזרתו? "ובכן, איך אוכל לעזור?" הסטודנט היסס. "אני חושב שלא כדאי שאני אדבר יותר מדי, עדיף שתפגוש אותו וזהו". עסק משונה למדי, חשב הפרופסור משולם. מעניין למה הכנסתי את עצמי. אך מאחר והיה סקרן מטבעו, רקותיו כבר החלו להלום בהתרגשות. "אם כך, אתה יכול להביא אותו לחדרי היום בארבע וחצי אחר הצהריים, אארוז את חפציי יותר מאוחר." "יש רק בעיה קטנה, הוא לא ממש יכול לזוז, אתה מבין..." "לא יכול לזוז?!" גבתו של הפרופסור החלה עובדת שעות נוספות. "לא. אני לא יודע איך להסביר לך את זה. אתה פשוט תיאלץ לבוא ולראות. אתה היחיד שיכול לעזור לו, פרופסור, היחיד!" דמעות כמעט וזלגו מעיניו של הבחור הצעיר. "טוב, טוב, הירגע, חביבי, אני אבוא." אמר תוך כדי דחיפת כוס המים שלו אל עבר הסטודנט. "לאן עלי להגיע?" "אל החדר שלי במעונות, פרופסור." הוא הוציא פתק ועט מכיסו, רשם משהו בחופזה ונתן לפרופסור. "אתה יכול להגיע בארבע וחצי לשם, פרופסור?" "כן, בחורי, אני אבוא". אמר הפרוסור. הסטודנט הנהן לעברו כאות תודה ונעלם לו בין שאר יושבי הקפיטריה. הפרופסור החל לועס את כריך הגבינה שלו בעודו מהרהר בהתרחשויות האחרונות. *** השעה היתה ארבע עשרים וחמש והפרופסור משולם עשה את דרכו לכיוון המעונות לפי הכתובת שהיתה רשומה על הנייר המקומט. בהגיעו אל הבניין הנכון טיפס במדרגות לאיטו לכיוון הקומה השלישית והגיע, מתנשף מעט, אל הדלת הנכונה. הוא היסס מעט לפני שנקש על הדלת, אך משהו אמר לו שזה הדבר הנכון לעשות. הסטודנט פתח לו את הדלת, ורק עכשיו הבחין הפרופסור שנראה כאילו חסר לו מספר לא מבוטל של שעות שינה. מעניין כמה זמן הוא משקיע בבעיה החמורה הזו שדיבר עליה. הפרופסור הציץ פנימה, אך לא ראה כמעט דבר. "תודה שבאת, פרופסור, תודה... אני חושב שמצבו החמיר". אמר הבחור וקולו רעד. "אנא, הראה לי את המטופל". הסטודנט הוביל את הפרופסור אחריו לחדר נוסף, אפל. "הנה הוא". אמר בשקט. עיניו של הפרופסור הסתגלו לאיטן לעלטה, אבל הוא לא ראה אף מטופל. הוא ניסה להבין את המתרחש, אך משנואש שלח אל הבחור מבט תוהה. "ממש כאן, על השולחן, פרופסור". הפרופסור נשא את עיניו אל עבר השולחן שניצב בפינת החדר, אך כל מה שראה היה מחשב קטן וחביב למראה. "אתה לא מתכוון למחשב, אני מניח", גיחך הפרופסור מהבדיחה המוצלחת של עצמו. "מובן שאני מתכוון למחשב, אתה רואה כאן עוד משהו שנראה כאילו הוא זקוק לטיפול פסיכיאטרי?" במבט מהיר קלט הפרופסור רק כמה עטים וערימת ניירות וספרים. "לא, אני מניח שלא..." מלמל. "אבל.. אבל זה מחשב! אני לא מבין דבר וחצי דבר במחשבים!" "הו, זו לא בעיה, פרופסור. אם המחשב שלי היה זקוק למישהו שמבין במחשבים לא היתה לי שום בעיה. הוא זקוק לפסיכיאטר, האמן לי." הפרופסור ניסה לחשוב אם קרו לו דברים יותר משונים בימי חייו, אבל לא הצליח להיזכר באף מאורע שהתקרב לרמת הביזאריות של מה שהתרחש ממש ברגעים הנתונים. "מה הבעיה?" לחש וגרונו ניחר. הצעיר מיהר להגיש לפרופסור כוס מים והורה בידו על הכיסא הקרוב. הפרופסור הנכבד התיישב ולגם מעט מן המים. "הוא לא חש בטוב, פרופסור. הוא לא מתנהג כמו עצמו. שולח לי הוראות שגיאה לא ברורות שנראות כמו סימני מצוקה ולא כמו בעיה ב- windows, משמיע קולות שהוא לא אמור להשמיע בתור מחשב... ממש משונה! כבר כמה מומחים למחשבים בדקו אותו ולא מצאו שום דבר. חיפשו באגים, חקרו את כל הקבצים לעומק, ולא גילו כלום. האחרון שהיה כאן, אמר לי שאולי המחשב שלי זקוק לפסיכיאטר. הוא צחק, אבל פתאום חשבתי שיכול להיות ש… אמממ… זה בדיוק מה שהוא צריך." הפרופסור לא ממש הבין את פשר חלק מהמושגים שהצעיר השתמש בהם. העבירו לסגל איזה קורס מחשבים מזורז פעם אבל שוסטרמן פטר אותו מהעסק. הוא לא בדיוק ידע איך לגשת לבעיה, אבל החליט לנסות. "אמור נא לי, בחור צעיר, אתה יודע על איזה מאורע יוצא דופן שהתרחש בעברו של המחשב? משהו שיכל לגרום לו שינוי דרסטי שכזה במצבו?" הצעיר שקע בהרהורים. "כשהוא הגיע לבית שלי לראשונה אחי הקטן הפיל אותו במדרגות, אבל זה לא הזיז לו, הוא התאושש בלי בעיה." החל לשחזר. "כשהכנסנו אותו הביתה הכלב שלנו נבח עליו משהו כמו שלושה ימים כי הוא לא הבין מה זה, אבל גם זה נגמר. והיתה גם הפעם ששפכתי עליו כוס מיץ תפוזים, אבל חוץ מזה שהוא נהיה דביק קצת ולקח לכונן E קצת זמן להיפתח הכל היה בסדר. אחר כך הבאתי אותו לכאן ומאז הוא מתנהג ככה. זהו, לא משהו מיוחד". הפרופסור היה מזועזע עד עמקי נשמתו. "זהו, אתה אומר?!" הוא תקע בצעיר מבט מבועת. "לא משהו מיוחד?!" "פרופסור, הוא מחשב מצויין, הוא עד עכשיו היה בסדר גמור..." מלמל הבחור והשפיל את עיניו. "בן כמה המחשב שלך?" שאל הפרופסור. "שנה וחצי, פרופסור". "שנה וחצי. אני מבין. ורק אתה משתמש בו?" “בדרך כלל, כן." “ובכן." קם הפרופסור ממקומו והחל פוסע מצד לצד בחדר הקטן. "חשוב על עצמך בתור ילד בן שנה וחצי. כשאך נולדת כבר הפילו אותך במדרגות, הגעת למקום חדש שאינך מכיר ויצור גדול ואימתני עם הרבה שיער נ..." "הוא לא כל כך גדול!" מחה הסטודנט. "אל תפריע לי!" הניף הפרופסור-החביב-בדרך-כלל אצבע. הסטודנט שוב השפיל את מבטו. "אם כך, במקום החדש נבח עליך אותו יצור גדול ואימתני עם הרבה שיער במשך שלושה ימים רצופים ובנוסף לכל," לקח הפרופסור משולם הפסקה לנשימה, "האדם שאתה הכי קשור אליו שפך עליך כוס מיץ תפוזים! אתה יצור חזק ומלא עוז, על כן אתה מחזיק מעמד גם בסבל הגדול שעבר עליך משחר ילדותך, אבל או אז, או אז, לוקח אותך אותו אדם שאתה קשור אליו כל כך, עוקר אותך ממקום שבתך ומעביר אותך למקום זר לך לחלוטין! היית מחזיק מעמד, לדעתך?" סיים הפרופסור את נאומו חוצב הלהבות, הוציא מטפחת מכיסו ומחה את הזיעה מפניו שהאדימו. הסטודנט כבר כמעט בכה. "אוי, פרופסור, אני.. לא יודע מה להגיד. מעולם לא חשבתי ש..." "אז תתחיל לחשוב!" קטע אותו הפרופסור ונפנה להביט אל המחשב. הוא לא האמין שיום יבוא והוא יחוש חיבה וחמלה שכזו למחשב כלשהו. הוא הושיט אל המסך את ידו וליטף אותו. צליל קטוע ומשונה למדי בקע מכיוון הרמקולים. "יצור מסכן". מלמל הפרופסור והוסיף אל הליטופים מבט משתתף. הסטודנט שכאילו הזדקן בכמה שנים הרים את מבטו המיואש אל עבר הפרופסור. "אז... מה אני צריך לעשות, פרופסור?" "אני אצטרך להיפגש איתו מספר פעמים, נערי." קבע הפרופסור. "וזה..." "זה לא יעלה לך כלום, אל תחשוש. אני אגיע ביום חמישי הקרוב, באיזו שעה שנוח לך." אמר הפרופסור, שלף כרטיס ביקור ותקע אותו בידו של הסטודנט. "תתקשר ותודיע לי, אני מבקש גם שתעדכן אותי לגבי מצבו". הפרופסור נפנה ללכת, שלח מבט אחרון אל המחשב ויצא החוצה. "תודה, פרופסור!" קרא אחריו הסטודנט. הפרופסור משולם הלך לעבר המשרד, לארוז את חפציו, נמלא לפתע מרץ והחל שורק לו בעליצות. אז אחרי הכל, תקופת הפנסיה שלו לא תהיה כל כל משעממת. לפחות בהתחלה. הוא צריך להגיד לאזמרלדה לדחות את הכרטיסים ללונדון. אולי הוא גם ישיג לעצמו יצור חביב כזה משלו.