"זה לך כמה ימים שאת מאחרת", אמר לה לֶמֶל אל מול השקיעה. "וכל יום מאוחר מקודמו", הוסיף בעצב. אור נוגה התפשט בשמיים בצבעים עזים. "ליבי נשבר באלה הדקות, רגעים של ציפיה. אולי תכזיבי אותי, שמא לא תבואי היום. אנא, בואי מחר בזמן! איני יכול לשאת אותם רגעים, חוסי עלי!". חצי עיגול אור כתום הציץ בו ממערב. "מתי אבוא ואראה איתך ולא נפרד עוד דבר יום ביומו? אימתי תקחי אותי אלייך?" זעק בתחינה. הוא סב על עקביו. מעולם היא לא ענתה לו, לא השיבה אהבה על אהבתו. היה יושב הוא ומשוחח איתה מבוקרו של יום ועד ערבו, מספר לה ייסוריו וצפונות ליבו. אך היא בשלה - דוממת. מביטה אליו במבט של חיבה, מלטפת אותו בחום, ושותקת שתיקה עמוקה. והוא שוגה בה בכל עיתותיו, מעלה דמותה לפניו, חולם עיגול אור צהוב, ומחייך. למל צעד אל ביתו, זעוף פנים. שוב צריך הוא לחזור. שוב יביישו אותו, שוב ילעגו בפניו על אהובתו. ושוב הוא יסבול, ישא בשקט את העלבונות הצורבים, יוסיף אותם אל שק העלבונות וידחוק אל ירכתי מוחו. עטוף בעצמו נכנס למל אל הבית, פושט צוארו לשחיטת-תמיד של בין-ערביים. "ראו, הנה הגיע עובד האלילים שלנו", קרא אחיו. אביו קם מכסאו, חוט של בוז משוך על פניו. "כלום סיימת לתנות את צרותיך בפני 'אהובתך', חולה נפש יקר שלי?" לעג. צחוק גדול פרץ בבית, אך למל העמיד פנים כאינו שומע. אמו עמדה במטבח, קוצצת ירקות לסלט. "שלום אמא", פנה אליה במבט מושפל, ממתין לסכין שתחתוך בבשרו. אך היא המשיכה וקצצה ירקות לסלט. הוא היסס קמעה, אחר הביט בפני אמו. "למל'ה, ברצוני לדבר עמך לאחר הסעודה", אמרה בחיוך. למל לא ידע את נפשו. זה לו זמן רב שלא ראה שמץ מחיוך האמת שעל פני אמו. באותו הערב ריחף לו חיוך זעיר על פניו של למל, אף אל מול חיציהם השנונים של אביו ואחיו. 'כיצד זה תבינו ללב חולה נפש', תרצו הללו בליבם בראותם כי אין הם פוגעים בו כתמול שלשום, וחדלו מדרוך קשתם. ראה למל ותמה, כיצד כה מעט גילוי חיבה מעורר בו נחת מרובה כל כך. בעד החלון עוד נשקף פס אור קטן, מבצבץ בין ההרים. אך רגע, וישקע אף הוא. למל דימה לראות בשעה זו נפנוף יד אחרון של אהובתו. כמעט והרים ידו להשיב שלום, אך נזכר היכן הוא יושב. 'להתראות אהובה', אמר לה בליבו, 'עוד נתראה עם עלות השחר, בצאתך להאיר מחשכים בזיו פנייך'. המערב הסמיק בגוני אדום וכתום מרהיבי עין. למל ניתק מבטו מן החלון, מבחין עוד באביו המסתיר גיחוך מתחת לשפמו, בראותו את בנו מביט ב'אהובתו' בערגה. האם יתישב בדעתו ביום מן הימים? תהה לא פעם. מענה לא היה בידו. דומה כאילו אין בנו חש כי משונה הדבר. אף אל מבטי האנשים, קריצות עיניהם וסימני ידיהם לא שת ליבו. בתוך תוכו רחש לו אביו כבוד על כך, אך כל עוד נוהג בנו כחולה נפש, כך ינהג בו. למל לא שת ליבו גם לזאת. הוא סיים את ארוחתו, הדיח את כליו ופנה לאמו. "בוא למל, נשב בחדרך", הציעה. הם פסעו אל החדר בצוותא, בעוד גיחוכים הופכים למבטי תמיהה מאחרי גבם. היא סגרה את הדלת והתישבה על מיטתו של למל. היא הביטה הישר בעיניו. פנים צעירות ניבטו אליה, תמימות ויפות. "הקשב לי בני יקירי", אמרה ברכות, "מאז נהיית לנער לא שוחחתי עמך. אך כעת, עלי לעשות זאת, ואין מנוס. ראה, למל. אינך ילד. בחור אתה, וכבר ראוי להקים בית". למל נאנח חרישית כאשר ראה לאן פניה מועדות. "אין זה מעשה פשוט", המשיכה היא, מתעלמת מאנחתו, "כלל וכלל לא. דורש הוא נפש שלמה ובשלה, מבינה ורואה דברים כהוויתם. ואולם, אף על פי כן אין לברוח, לנוס אל הבלתי אפשרי, כאשר אתה עושה. שמע, בני. רואה אני אהבתך והיא אהבת אמת. בכל לבבך אוהב אתה את אהובתך. אך אמור נא לי, האם היא אוהבת אותך? כלום הראתה לך אהבתה במעשים, או שמא לחשה על אזנך מילות אהבה?" למל שתק. היא לא תבין, גם לא תרצה. ואף אם תרצה, לא תוכל לתת בדעתה מקום לאהבה שכזאת. איש לא יבין. "האינך רואה?" התחננה אמו, "אינך רואה כי זוהי אך שמש, כוכב אשר כל תפקידו הוא להפיץ אור וחום? כוכב! כיצד תאהב כוכב כאהוב איש את אשתו ואהוב את אהובתו?!". למל החל חושש כי עוד מעט קט ותפול חומת השתיקה אשר גזר על פיו. אמו גאלה אותו מחששו. "חשוב על כך, בן יקר. אינך חייב להשיב לי כעת, אך הרהר בדבר ואל תאטום עצמך ממנו", חתמה דבריה ויצאה את החדר, מותירה את למל להרהוריו. הוא החל להכין עצמו לשינה, הופך בדברי אמו. לא קלים היו דבריה, ולמל לא הקל בהם ראש. אך ככל שהעמיק, כן התחזק בדעתו. 'לא אני הוא אשר לא רואה', סיכם לבסוף, בעודו משתטח על מיטתו, 'אימי היא קצרת הרואי. כלואה היא בדרכה, ואינה יכולה לראות אופקים מעבר לה. ואני, בדרכי אלך'. שחור הלילה הביט בו מן החוץ, מתגרה. למל קמץ את ידיו לאגרוף. 'סורה מני אופל, אותך ודאי לא אוהב'. הוא קם, והסיט את הוילון בזעם.