ושוב חורף.
שועלים קטנים, יתומים בוכים בי
את הלילה ושתיקתו
וכבר לא נסיכות וחלומות וגנבים.
אפילו זכרונות לא – רדפתי אחרי הזמן
והספקתי רק לשכוח הכל.
כשהכוכבים יוצאים אני מרכינה ראש,
מפחדת לדעת שהם
לא מסתכלים בחזרה.
וכמה זקנים אפשר להיות
בגיל שבע עשרה,
בן ארצי שר לי ש
התבגרתי

פעם חשבתי שאפשר
לתקן הכל ולהציל את כולם
מעצמם,
שיקרתי שאצליח. טיפשה.
הרי אפילו לעצמך לא הצלחת
אף פעם
לכתוב סוף טוב

אסור, אסור לקטוף פרחים מתים;
פיות קטנות באות לקונן להם בלילות,
אי אפשר לגנוב מהן
את מה שנשאר

פערתי בי תהומות עם שיניים
וזרקתי חבלים עיוורים לצד השני.
אני רוקדת באדום וירוק, וחיוך
מזוייף של ליצנים- - -
עמוק בפנים גדומות בי כנפי פרפרים,
כשאפול לא יהיה מי שירים אותי.


וכמה זקנים אפשר להיות בגיל שבע עשרה.