שקט. דממה שוררת בבית. רק מהבית השכן בוקעת מנגינת החדשות מהרדיו. מבין כל עיסת המילים שבקעו משם הצלחתי להבין מילים בודדות; 'פיגוע', 'הרוגים'. 'שוב פיגוע', חשבתי לעצמי, בו בזמן שאני מנסה לחפש משהו להתכרבל בחומו. קיץ. שמש. שרב. חם. קר לי. אני לבד. האור במסדרון דולק, ומאיר באור מלנכולי משהו את חשכת הבית המאיימת להשתלט עלי. פעם, כשהתחלתי להתחזק, הייתי יכול ממש לראות אורות בחלל הבית בזמן שאני לומד איזה סוגיה בגמרא, 'וואו! אתה נראה כאילו יש לך איזו מין אש בעיניים-- מפחיד!' –הייתי זוכה לשמוע מדי פעם מאנשים שלמדתי איתם. בליבי נשאר עדיין רושם מאותם הרגשות, רוח חרישית ניצתת בי כשאני נזכר בתקופה ההיא, רוח שמתכבה בין רגע למשמע קול הדממה החשוכה השוררת בבית. אני נזכר שפעם הרב אמר שצריך להתבודד, 'ההתבודדות היא חובה לבעלי התשובה', אמר. במוחי הפרוע קדח הרעיון של לנסוע למדבר להתבודד, 'אם כבר להתבודד, אז אעשה את זה מושלם'. ביצעתי את הרעיון, המדבר, שעד אותו יום היה דבר ריקני וחלול בשבילי, הרים שלמים של חול המשתרעים על שטחי ענק, שלכל מקום בו תפנה שם- תראה רק חול וחול, קיבל משמעות של קודש, פתאום המדבר נראה כל כך קטן אל מול מציאות הבורא. נכנסתי ללב המדבר, או כך לפחות נראה לי הדבר לאחר חצי שעה של הליכה שם בלילה. צרחתי שם בכל כוחי 'אבאל'ה!--- קח אותי אליך!', צרחה שהפכה למנטרה של אותו לילה. אף פעם לא אהבתי את החושך של העולם הזה, ידעתי שיש משהו אחרי העולם הזה, משהו טוב. וידעתי שאני מתגעגע אליו. כבר מזמן מאסתי בחושך. קמתי בבוקר שלאחר מכן, צרוד ועייף, אך לפחות אפפה אותי תחושה טובה, תחושה של התמלאות. היו ימים. מאז הספקתי לדעוך. קמלתי אל מול השמש שסנוורה אותי. כנראה שלא קיבלתי מספיק מים. מוזיקה חרישית ובליל של מילים חודרים אל חלון ביתי, מוזיקה שקטה ורגועה. שנים התפללתי אליו 'קח אותי' 'חבק אותי' 'תן לי להרגיש אותך', לא אהבתי אחר מאשר אותו, התפללתי שלוש פעמים ביום. בדביקות חסרת גבולות. אך הוא לא הקשיב לי. '..ועל כורחך אתה מת' ענה לי. מניח תפילין יום-יום, מתפלל שלוש פעמים ביום, לומד בכולל כל יום, מאמין. 'ואתה מאמין בי, אבא?' -שאלתי אותו, בישירות ובכנות. 'מאמין או לא? –תענה לי!!', הצעקות הפכו לבכי, בכי מתמשך שלא נגמר. 'טוב שאתה בוכה' אמר לי הרב 'אפילו מצויין!' –זרה הרב מלח על הפצעים בניסיון כושל לנער אותי מעליו, 'כתוב בספרים הקדושים שמעלה גדולה לבוכה- נצל את הבכי לבכיה על חורבן הבית, והכל יבוא על מקומו בשלום'. אני בוכה על החורבן, כל יום כל שעה, חרבתי איתו. 'אז מה אבא? מה יהיה?' שאלתי אותו. עלו לי פלאשבקים מאיזה סרט שבחור שם מדבר עם אביו הצמח. מדבר ולא נענה, אך הוא יודע בביטחון שאביו עוד שומע אותו. הוא חייב להאמין, להאחז. צועק. בוכה ולא נענה. --. נובל. אבד אותו זיק שברק בעיניו. 'יום יבוא וניפגש', אני מנסה לגמור את הדיאלוג בנינו, 'יום יבוא- וכשהוא יבוא, תספר לי על מה שמציק לך, תספר לי קצת על עצמך, נוכל להכיר אחד את השני יותר טוב, טוב?'. והוא שתק. זה דיאלוג חד-צדדי, מונולוג שלא נגמר, ולא יגמר.