נכתב לאחד מהתרגילים בסדנא. וסתם כך רציתי להכניס אותו גם לכאן...   "השמלה נוחה?" "כן... כלומר, נסבלת. את יודעת, הדבר החשוב ביותר בבגד הוא שלא ירגישו אותו. לא הייתי אומרת שאני לא מרגישה אותה ממש, אבל..." "זה נראה טוב. יושב עלייך טוב." " באיזה צבע היא?" "כחול" " אמ... כחול. הצבע האהוב עלי. טוב, אז לוקחים." המוכרת בהתה לרגע בעיניים הכחולות-כחולות שלה, המתרוצצות רצוא-ושוב, לא יודעות מנוחה גם לרגע אחד, ואחר הפנתה מבט שואל אל החום היציב שלי. ואני התחייכתי ולא עניתי דבר. אפרת הוציאה את פנקס הצ'קים שלה, ואחרי שכתבתי את הסכום, הובלתי את ידה אל המקום בו היא צריכה לחתום. היא שרבטה משהו, שאולי פעם היה דומה באיזו שהיא צורה לשם שלה, ויצאנו חזרה אל הרחוב הסואן. אל המבטים של העוברים והשבים התרגלנו זה מכבר, ורק כשחולף על פנינו מבט חריג במיוחד, אני מתרגמת אותו בשבילה למילים, בתוספת הערה צינית מתאימה. לפעמים נדמה כי המבטים הם אלו שסוגרים אותנו בעולם משל עצמנו דוקא באמצע הרחוב הכי סואן בעיר. רוב השיחות המשמעותיות שלנו נעשו שם, בינות לעיניים האלה, וברעש הזה. מבט הפליאה של המוכרת בחנות הבגדים הזכיר לי שיר אחד של אפרת שקראתי לפני שנים, שהותיר בי רושם רב, וניסיתי להיזכר במילותיו המדויקות. הוא דיבר על סוגים שונים של שמחה, ולכל אחת מהשמחות בו היה צבע משלה. אותה פליאה שאחזה בי משקראתי אותו לראשונה, שבה והדהדה בתוכי. וכמה לעגתי לה הפעם הזאת! אני, שהורגלתי בחברתה מיום שנולדתי, אך הייתי, כפי שמעידה אמא, מאותם ילדים בבית שלא נתנו מנוח. שאלו ושאלו, כמו כל מטרתם היא להכעיס ולהציק. את תשובתה לשאלתי מהו צבע בעיניה איני זוכרת במדויק. רק שאמרה כי לכל צבע יש ריח, ונוסטלגיה, ועוד. זכרתי גם כפי שאמרה הפעם, שהצבע הכחול הוא האהוב עליה מבין הצבעים כולם. הוא היפה ביותר, ללא ספק. משהביאה אפרת את בחיר ליבה לביתנו, הבטנו בו כולנו בסקרנות גלויה. בראיה ראשונה נדמה עלי כאיש זקן-זקן. שערותיו וזקנו לבנים כשלג, ורק עורו הבהיר מבהיר את מניין שנותיו שאינו עולה על מניין שנותיה. ליוסף ויהודה הסברנו כי חוסר בפיגמנטים הוא שגורם לכך, וכי הפיגמנטים הם האחראים על הצבע בגוף. ובקביעה אחת נענו לנו: "הוא איש בלי צבע". אמירתם זו האירה בי כי הסגול המהפנט של עיניו, השתקפות של נימי הדם הנמצאים בתוכן הוא, ותו לא. וכמה חסר היה לי בחתונתם אותו מבט עיניים שנותנים חתן וכלה זה בזה בטרם ילכו אל החופה! כמה שנים חיכו עד כי נפקדה, והשמחה שהיתה בה בהריון זה, איני יודעת מה צבע היה לה. תשעה חודשים של צפיה ותקוות, אחרי שנים של טיפולים ואכזבות חוזרות ונשנות. משבאה בסוף התשעה לראות מדוע אין התינוק רוצה לצאת אל אויר העולם, נקטעה השמחה באחת. לידה קשה מאין כמותה היא לידת תינוק שידוע שלא ישמע בכיו. אין בי מילים לתאר את העצבות הזו, את היאוש. את האמונה שהיתה בה, ועודנה. את עומק הכאב הזה. משנגמר הכל, והכאב הפיזי פסק באחת שאלה: איך הוא נראה? וחזרה ותבעה: ספרו לי איך הוא נראה. הוא ילד יפה. נענתה. יפה, וכחול. ואז, בלילה, בין פרצי הבכי והצחוק, כשישבנו בבית החולים, תשושות מכאב, בהתקף של ציניות ספק-מרירה-ספק-מתמודדת- "יש לי בעל לבן וילד כחול. אני ממש ישראלית".