מכתב לחניכה שעברה למקום אחר. סתם בשביל שזה יהיה מעט יותר מובן, כשהיא עומדת- הרגליים והגב יוצרים זוית של 90 מעלות (אם לא פחות). אה, והיא גם לא רואה. לפעמים הייתי רוצה שתצרחי. שתרימי את הראש הזה שלך, שמלא כל כך במחשבות על הרס עצמי ובפחדים, ותצעקי. אבל את שותקת. מנמיכה עוד ועוד את הראש, מתכווצת אל תוכך, ובוכה. ואז אני חושבת, לעזאזל עם הגוף הזה שלך שלא מאפשר לך את זקיפות הקומה, את מותר האדם. וכפי שאמרה לי אותה אשה חכמה- איך אפשר שתהיה זקיפות קומה נפשית בגוף שכזה? פעמים אני מוצאת עצמי מתנחמת בעוורון שלך. שאינך רואה עד כמה את חריגה. אינך רואה את מבטי האנשים ברחוב, אלה המסבים עיניים ממך במהירות בכדי שלא לדעת שאת קיימת, ואותם שאין לדעת מה עמוקה הנגיעה שלך בהם. בכמה אנשים נגעת. בכמה אנשים עוררת תחושות שונות, ומחשבות. כמה אנשים הודו על מה שיש להם, משראו אותך. עכשיו אנחנו יושבות כאן, מצהירות קבל מדרכה ומכוניות שאת בת-בלי-בית. צועקת בשתיקתך את היאוש והתסכול וחוסר ההגינות הזה שככה אלוהים מפיל עלייך כל כך הרבה תיקים, כבדים הרבה יותר מן המשא אשר הבאת איתך לכאן. ואני רוצה לבכות איתך, ואינני מסוגלת. את כל האהבה שבי ניסיתי לרכז אל הידיים, את כל הכח. להניח על הגב שלך. להיות איתו ואיתך במסע המפרך הזה. בארבעים שנות מדבר שארכו מעט יותר מארבעים דקות, ולא הביאו בסופן אל הארץ המובטחת. את נצמדת אלי עכשיו כאל קרש הצלה יחיד בתוך נהר סוער. לא מוכנה לפרק את התיקים, או לאכול, או כל דבר שיקרב אותך במשהו להיות שייכת. כל כך אני רוצה שיהיה בך כח להתרגל אל המקום החדש, שהוא כל כך שנוא עכשיו. לזכור את השנים הירושלמיות, ולקבל מהן כוחות. כל כך הייתי רוצה, ואיני יודעת אם אוכל.