זה התחיל מלקרוא לי "צביקה" "שרונה" או "דניאלה" והגיע גם לזמזום-מחניק גיחוך של "מעלה מעלה מעלה" או "מרי לוּ" של חברותיי לכיתה כשהייתי עונה תשובות בקול, וכל זה רק בגלל שקראו לי טלי פיק. יכול להיות שכל זה לא היה קורה לולא יציאה אומללה של אחד המורים המחליפים בכיתה ז´ לגבי הייחוס המשפחתי האפשרי שלי, אבל בכל אופן, אלו היו פני הדברים. מאז אותו יום, כשאת כל שאר בנות גילי עניינו בגדים, איפור, והבנים החתיכים של השבט-  הדבר שהכי הטריד אותי היה מתי יגיע יום ההולדת ה-18 שלי. לא שהייתי לחוצה על רכישת אלכוהול- פשוט חיכיתי לרגע בו אוכל לרוץ למשרד הפנים ולשנות את שם המשפחה שלי למשהו פחות מביך, והוריי ששמעו על התכנית, ניסו לטרפד אותה בכל דרך אמוציונלית אפשרית, כמו איזכור חוזר ונשנה של כל חמולת הסבים והסבתות שנשאו בגאווה את השם פיק ("אפילו בשואה" היה אבא אומר למרות שגם הוא ידע שזה לא אומר כלום). במהלך שנות התיכון, כשנכנס קצת שכל למערכת השיקולים שלי (אה, 5 שעות דיבור בטלפון כל ערב עולות לאבא ואמא הרבה כסף?) ומרדי הנעורים שלי קיבלו קצת פרופורציה, הבנתי שלא צריך ללכת למשרד הפנים כאקט מחאתי, אפשר פשוט להתחתן, ועם קצת מזל- לקבל שם משפחה נורמלי. (וזה גם משהו שבטוח לא יטורפד על ידי ההורים...). מה גם שכמות הבנים החתיכים של השבט לא התמעטה עדיין באותם ימים, כך שתקווה נראתה באופק.

לצערי גם מספר הבנות החתיכות של השבט לא התמעטה, וגם בני השבט ידעו לנצל את זה בזמן כך שהתקווה שנראתה באופק הייתה כנראה פטה- מורגנה. ולא רק זה, אחרי דיבורים עם חברות ושיטוט לא מחייב באתרי היכרויות התברר לי שחוץ מהרכבת שפספסתי, האוטובוסים אזלו וגם הטרמפיאדה מפוצצת...

בצר לי פניתי אל גלגל ההצלה "חבר טלפוני" והתחלתי לקבל הצעות מחברות, בנים-חתיכים-נשואים לעזאזל, וברגעים של חולשה גם מדודות זקנות שיכולתי לראות דרך הטלפון את החיוך המדושן שלהן, וזה עוד לפני המצאת "הדור השלישי".

צביקה היה הראשון שפגשתי (כמה אירוני). הוא היה גבוה (התחלה טובה) קצת ביישן (נקודה לרעתו) אבל כשהוא אמר ששם המשפחה שלו הוא גלוכצנברג הבנתי שזה לא ילך בינינו.

היו עוד כמה חבר´ה שנשמעו בטלפון ממש לעניין. לרפרטואר הדייטים הפוטנציאלים שלי הגיעו קצינים קרביים לשעבר, משוררים, ואפילו סטודנט אחד שנה שלישית בלימודי רפואה. לצערי, אבל באופן מודע לגמרי, הם נפלו אחד אחד- החל מאגוזי (מה אני שוקולד?) דרך רבין (עמוסה לכיוון צפון) וכלה בעוד כמה שמות קשים להגייה, שהייתי מעדיפה שלא יופיעו משמאל לשמי הפרטי.

את ירוחם פגשתי לגמרי במקרה במיונים של יד בן-צבי בירושלים. בחור חכם ונחמד (גבוה כבר אמרתי?), שרק בסוף הסימולציה שלו גיליתי שבמקום להקשיב לו הייתי עסוקה בלבהות בו. הפעם הקודמת שזה קרה לי הייתה עם המדריך בסמינריון בכיתה ח´, כשאז חשבתי שהסיבה היחידה שלא אתחתן איתו היא בחורה נשואה שישבה לידו יותר מאוחר בסעודת שבת, לאכזבתי הרבה. הפעם זה היה נראה קצת יותר רלוונטי, כך שראיתי לנכון לבחור בו בסימולציה שלי בתור מתנדב אקראי. ("לא הצבעתי..." "אני יודעת, בגלל זה בחרתי בך"- מסוג המשפטים שנשמעים כמו פתרון דידקטי נפלא לבלת"מים בהדרכה אבל יש להם גם שימושים יעילים אחרים...)

בסוף היום הוא ניגש אליי. חשבתי שאני מתה.

"לגבי מה שאמרת על השכונות שמחוץ לחומות- מונטיפיורי לא בדיוק תרם כסף לאנשי היישוב הישן, הוא נתן להם תעסוק.."

"אה, אוי אני צריכה לעבור שוב על החומר... יש לך לאן להפנות אותי? איזה לינק באינטרנט?"

אני לא יודעת אם זה היה שקוף מדי מצידי, בכל אופן הוא שיתף פעולה מרצון ושלח לי לאימייל את הלינקים הדרושים.  במיונים בשבוע אחרי הוא כבר התיישב לידי (אלוהים, תודה שהעברת את שנינו לשלב הבא...) ומפעם לפעם התגלה כיותר ויותר נחמד.

נראה שהחסרון היחיד שלו היה שהוריו לא ריחמו על הפעוט ירוחם כשבחרו לו שם פרטי. כשהגענו לשלב המכריע של שם המשפחה הוא עבר גם אותו בהצלחה וידעתי שנתחתן. ובאמת, ארבעה חודשים אח"כ ירוחם בּאן ענד לי טבעת, והייתי למאושרת באדם.

למחרת ה-11 בספטמבר 2001,  עם אור ראשון נסענו ביחד למשרד הפנים לשנות שם משפחה. שאף אחד לא יעצור אותי.