הנושא, שהפעם, ברצוני למקד עליו את תשומת-לבכם, הוא שאלת התפקיד ההרסני למהפכה, שמשחק חלק גדול מהאינטליגנציה המודרנית. כידוע, כבר מראשית המאבקים המהפכניים חלקו המכריע של מה שאנו נוהגים לכנות בשם: אינטליגנציה, באופן כמעט אוטומטי התנגד למהפכה. הדבר, נעשה תחת תירוצים מתירוצים שונים; בדרך כלל, תחת ססמאותיו של הומניזם והתנגדות לאלימות.

פה אני רוצה להזכיר שחור על גבי לבן, כי מעולם, הוגי הרעיון המהפכני לא התנגדו, לא להומניזם ולא לביטול האלימות. הרי, בסופו של דבר, גם מהפכות צרפתית; אוקטובר ורבות אחרות, היו במידה רבה תוצאה של הומניזם ורעיונותיו בזכות השיוויון בין בני-אדם. אולם, רובה של אינטליגנציה, לא למד עדיין להבדיל בין הומניזם אמיתי, אשר נועד להבטיח זכויות להמונים, לבין התקשטות להומניזם, על ידי כל מיני חוגים ריאקציוניים, שאוהבם להתפאר בסיסמאות הומניסטיות מובהקות, כדי להגן על עצמם מפני המון זועם המבקש נקם על צורריו.

לא כל מלחמה היא בלתי-צודקת; לא כל אלימות ופריעת סדר, בלתי-מוסרית. את זה, מרבית הסופרים; המשוררים; אנשי-מדע; אמנים, וכו', אינם מסוגלים להבין, מפני שתפישתם הזעיר-בורגנית והמתנשאת, מסתירה מראי-עיניהם את האמת, על הפוטנציאל החיובי הטמון בהמונים, שבנוסף להיותם רוב-רובה של האנושות, הם גם עיקר הכוח היצרני בעולם. כל אותם ביאליקים; מייקל ג'קסונים; שייקספירים ודומיהם, שמרבים בדברם על כל מיני ערכים כלל-אנושיים גבוהים ואלמותיים - אינם, אלא כלֵי-שרת הנאמנים ביותר של השיטה הריאקציונית, שהולידתם ושמלשדה יונקים את לחמם-חוקם.

עוד לנין אמר, שתפקידה של התרבות לשרת את האינטרסים ואת טובתם של ההמונים. גם מאו-צזה-דון, עם כל הביקורת שיש לי על מהפכת תרבות שלו בשנות הששים, אמר, כי על הסופרים והמשוררים במשטר המהפכני, לבטא את מאווייו ורצונותיו של האדם העובד והיוצר. ושניהם צדקו! וראו מה קורה במציאות! כמעט, ואין יוצר - לא בתחום הספרות; לא אמנות - שנושא מעמד הפועלים ימצא איזהו ביטוי ביצירותיו. גם יוצרים כאילו מתקדמים (כאלה ש"תומכים" בשלום ובמאבקים חברתיים) - רובם המכריע עושים את זה, רק כאשר הדבר אינו מזיק להם ולא פוגע במעמדם. וגם, אפילו כאשר איזה נציג אינטליגנציה מתוקשר מצטרף למאבק זה או אחר, מעולם לא תשמעו ממנו שום ביקורת ממשית על המשטר או על השלטונות, נגדם המאבק מכוון. הסיבה לכך, מעל לכל ספק - חשש מנקמת השלטונות; או פחד מפני אפשרות של מהפכה, המנוגדת להשקפת עולמם הבורגנית ורודפת-תענוגות.

רוב רובה של אינטליגנציה, אלה אנשים שהדבר שהכי מעניין אותם, הוא בצע כסף ומותרות; ועוד פעם בצע כסף ועוד פעם מותרות. הסביבה ממנה צצו רוב רובם של אנשי יצירה, אינה סביבה מתקדמת; זאת סביבה של בתי-קפה; פאבים; עישון סמים; מכוניות יקרות; זונות ובתי-מלון של חמישה כוכבים. בדיוק כמו שהנשיא האמריקאי ג'ורג' בוש, מעולם לא יהפוך לאדם מתקדם ופשוט; כך גם מייקל ג'קסון או מדונה, עם כל הדיבורים היפים שלהם על דאגתם לעניים וחולים - מעולם, לא יוותרו על חיי התענוגות שלהם.

עלינו להבין, כי אינטליגנציה מטבעה הזעיר-בורגני והריאקציוני, איננה בעלת-ברית טבעית של מעמד הפועלים. עלינו להבין, שלא יצחק לאור; לא נתן זהבי; לא שרון סטואוּן, ורבים אחרים בני דמותם - לא הם אלה, אשר יביאו שינוי שיהיה באמת לטובת ההמונים. לא הם אלה, אשר מעמד הפועלים צריך לסמוך על "יפי נפשם" ו"רוחב-לבם", בחפשו אחרי בעלי -ברית אמיתיים ואמינים, למאבקו על זכויותיו היסודיות. לסיכום, לא מאינטליגנציה תבוא הישועה להמוני העניים; הרעבים וחסרי-כל. לא מזמרים וסופרים, שעל כל הופעה באיזה אירוע התרמה לוקחים עשרות ומאות אלפי דולרים, יש לצפות שהם ינהיגו באופן כנה וחסר-משוא פנים, את המוני הסובלים מנחת זרועו של ההון העולמי.

לא אינטליגנציה צריכה להוביל מאבקי עובדים! העובדים ושכבות חלשות אחרות, צריכים לדעת להוביל את עצמם, כמובן, תוך שיתוף הפעולה עם חלקים מתקדמים באמת של האינטליגנציה ואנשי יצירה.