הממשלה, חסרת רגש – אנוש, בגזרותיה, זורעת שדות אין – סוף עוני; מאות אלפים, פושטים ידם, לנדבות. חצי אומה, פתאום, מרגישה עצמה זרוקה ומופקרת; שכונות שלמות, בקול – ענות זועקות. כל המדינה, תלויה על סף קימחא ד'פיסחא; משפחות בלא – ספור, דכפין נעשות! האם יש עוד תקווה, לעתיד טוב ומשביע? האם יש, עתיד לבריות?!