אתמול, יום-ראשון, בונצואלה נערכו בחירות חדשות לנשיאות, בהן בפעם שלישית ברציפות ניצח הוגו צ´אבז. צ´אבז הצליח לשמור על נשיאותו חרף ניסיונות שפלים החוזרים והנשנים של האופוזיצייה הריאקציונית יחד עם הבוסים שלה בוושינגטון, לערער את תמיכת העם בונצואלה בנשיאו הנבחר ובתוכניתו לבניית הסוציאליזם. לפי התוצאות לשעה זאת, לצ´אבז 61 אחוז מקולות הבוחרים, כאשר יריבו המוביל רוֹזַאלֶס בקושי עצום קיבל 38 אחוז בלבד. למרות שמדובר בתוצאות חלקיות בלבד, כבר עכשיו אפשר לומר, שונצואלה ממשיכה לשמור את אמוניה לדרך הסוציאליזם והצדק החברתי.

הבחירות הנוכחיות נערכו בונצואלה, תחת הסיסמא: "ונצואלה האדומה!". לאורך כל מסע הבחירות שלו, הוגו צ´אבז הדגיש בנאומיו הרבים, כי המטרה העיקרית שלו, זה בניית הסוציאליזם של המאה ה-21. ולמרבה שמחתנו, הוא לא לבד במערכה. ביותר ויותר ארצות בכל רחבי היבשת הלאטינו-אמריקאית קמים משטרים מתקדמים. נוסף לממשלותיהם של לולה דה-סילבה בבראזיל וקיטשנר בארגנטינה, שלמרות הציפיות שנתלו בהם בהתחלה, התבררו כמנהיגים מתונים מדי בענייני היחס לארצות-הברית - יחסית למשטרים הקודמים בארצות הללו גם יכולות להיחשב כממשלות מתקדמות, קמו משטרים מתקדמים בכמה מדינות נוספות, ובין היתר, יש לציין את אווה מורלס, שנבחר לנשיא בוליביה לפני שנה, ושידוע כתומך נלהב ביותר בסוציאליזם ובמרקסיזם-לניניזם; את דניאל אורטגה - לשעבר מנהיג המהפכה הסנדיניסטית בניקרגואה, שאחרי 16 שנה באופוזיציה, הצליח לשוב להיות נשיא. והנה, החדשה מלפני כשבוע: באקוודור בסיבוב השני של הבחירות לנשיאות, זכה קוריה - מועמד מפלגת השמאל ותומכו של הוגו צ´אבז.

ועכשיו, קצת היסטוריה. עובדה היסטורית ידועה, כי מאז שנות החמישים - ראשית הששים, אמריקה הלטינית, מהווה ריכוז הכי גדול בעולם של מפלגות וארגוני שמאל, שביניהם אחוז משמעותי ביותר תופסות תנועות מהפכניות-סוציאליסטיות. משך מאות שנות ריאקציה, שראשיתה בכיבוש הספרדי בשנות העשרים של המאה ה-16, והמשכה בקולוניאליזם מודרני בראשותן של ארצות-הברית של אמריקה - אצל עמי הסביבה התפתחה הכרה מהפכנית חזקה ביותר.

את הביטויים הראשונים לכך, אנו מוצאים עוד בראשית הכיבוש הספרדי את דרום וחלק מצפון אמריקה, כאשר ב-1524, בדיוק אותה עת כאשר ברחבי גרמניה תומס מינצר הניף את נס מרד האיכרים - בקובה, שרק כמה שנים קודם לכן נכבשה בידי קוֹנְקִיסְדַטוֹרִים ספרדיים בראשותם של קורטז ומרעיו, פרץ מרד האינדיאנים בראשותו של אֱטוּאֵי - ראש שבטי טַאיִינוּ, שעד הכיבוש הספרדי היתתה להם ממלכה שהשתרעה על פני כל קובה וחלק גדול משאר איי הים הקריבי. כבר אז, במאה ה-16 הרחוקה, נזרעו גרעינים ראשונים, שברבות השנים הצמיחו את התנועה המהפכנית האדירה של עשרות השנים האחרונות, ושאת פירותיה אנו רואים היום, בדמות עלייתם ההולכת ונמשכת של משטרים מתקדמים ברחבי היבשת הלטינו-אמריקאית.

אך זאת תהיה טעות חמורה לחשוב, כי התעוררות מהפכנית של ממש בדרום-אמריקה, התחילה רק עכשיו. משך כל המאה ה-19, היבשת געשה באש מלחמות שחרור מעול המשטרים האימפריאליסטיים - ובעיקר מעוּלן של ספרד ופורטוגל. שמו של בוליבאר עד עצם היום, נישא בפי כל לוחם חופש לטינו-אמריקאי, כשם-נרדף לחופש ולשחרור ממלתעותיו של האימפריאליזם. בוליבאר, שהיה יליד קאראקס - בירת ונצואלה, ושהיום על שמו נקראת מהפכה של צ´אבז - היה ראש מהפכה ממשית הראשונה בתולדות אמריקה הלטינית, כאשר בשנות ה-20 של המאה ה-י"ט, בדיוק כאשר ביוון התנהלה מלחמת העצמאות נגד האימפריה העותמית - הצליח להסיר את עול האימפריה הספרדית מעל חלק ממדינות דרום אמריקה, ולהקים למשך מספר שנים, איחוד של ונצואלה, קולומביה ופנמה. בכל אותה עת וגם אחרי, התנהלו מלחמות העצמאות גם בבראזיל; מקסיקו ומדינות נוספות, עד שאלה זכו בעצמאותן.

ב-1879 בקובה פרצה מלחמת העצמאות הראשונה, שבראשה עמד חוזה מרטי - משורר ולוחם-חופש קובני, אשר הן ביצירתו הספרותית והן בנשק, הניף את נס המרד נגד הרודנות של שלטון הכיבוש הספרדי. הספרדים שחששו מפניו של מרטי, שלחו סוכן הבולשת, שארב למנהיג המרד ורַצְחוֹ. אך העם הקובני הגיבור לא נכנע. מספר שנים אחרי פרצה מלחמת העצמאות השניה, שנמשכה עד 1898, והסתיימה בתבוסת הספרדים ובהענקתה לקובה של עצמאות מיוחלת.

אך שמחת החופש לא ארכה זמן רב. כבר ב-1902, ארבע שנים בלבד אחרי הסרת עול ספרדי, בא כיבוש אמריקאי, שהסתיים רק ב-1959 עם הפלת משטרו של באטיסטה בידי כוחותיו של פידל קסטרו, ושלמשך 57 שנים הפך את קובה לחצר-שעשועים עבור העילית האמריקאית.

עלייתו של פידל בקובה, ועשר שנים אחרי זכייתו של סלבאדור איינדה בבחירות בצ´ילה - היו סנוניות ראשונות של הגל המהפכני אדיר-הממדים ששוטף את רחבי דרום-אמריקה ואמריקה הלטינית בכלל בעשור האחרון.

עוד הרבה לפני פידל, ב-1910 פרצה מהפכה במקסיקו, למרות שביסודה זאת הייתה מהפכה בורגנית סוציאל-דמוקרטית, גם אותה יש לראות כמאורע מתקדם רב-חשיבות, אשר גרם להתפרצות מהפכנית חסרת תקדים אצל ההמונים, אשר נמשכה עד אמצע שנות ה-30, ושאחד הביטויים שלה היו יצירותיהם בנושאים מרקסיסטיים-לניניסטיים של גדולי אמני הציור של מקסיקו - רִיבֶרָאס וסִיקֵיִרוֹס, אשר בהשפעת הגל המהפכני הגואה, דגלו ברעיון של ציור על קירות בנייני הציבור, כדי לדבריהם: "לקרב את האמנות להמונים".

בשמונה-תשע השנים האחרונות, אנו עדים להתעוררות מחודשת של הגל המהפכני עצום-הכוח, שכנחשול ימי אדיר, שוטף את היבשת עתירת היסטוריה מהפכנית בת-דורות. בכך יש לראות את התגשמות חזונם של גדולי המהפכנים בכל הדורות, אשר חלמו על מהפכה עולמית ועל עולם טוב ואנושי יותר. אמריקה הלאטינית של היום, מראה לנו בצורה ברורה ביותר, כי המהפכה העולמית, על אף כל השגיאות שנשגו לאורך ההיסטוריה - איננה אוטופיה, אלא רעיון שמתגשם ממש מול עינינו.