מסך חצוי לשני חלקים. חציו האחד מראה שולחן בבית מגורים ועליו טלפון, חציו השני מראה טלפנית במשרד מול צג מחשב, מחייגת מספרים. הטלפון בבית המגורים מצלצל, הטלפנית ממתינה לתשובה. נערה: (מרושלת בלבושה, כבת שש עשרה, ניגשת אל הטלפון ועונה) שלום. טלפנית: (כמו אל ילד קטן) שלום, אבא בבית? נערה: לא. טלפנית: (באותו טון) מתי הוא יחזור? נערה: (באדישות) תנסי כשהמשיח יבוא. טלפנית: (שמץ של תהיה בקולה) מה? נערה: כשהמשיח יבוא. טלפנית: (לא מבינה, שומרת על הטון הילדותי) אבא במילואים? נערה: (בגיחוך קל) כן, אולי בצבאות השם. טלפנית: (עוד יותר לא מבינה, מתחילה לאבד את הטון הילדותי) את יכולה למסור לו הודעה? נערה: זה תלוי. בת כמה את? טלפנית: (בשמץ של מבוכה) אה... עשרים וחמש. נערה: אז לא, את בטח תראי אותו לפניי, עדיף שתגידי לו בעצמך. טלפנית: (היא כנראה ממש פוסטמה) יש לך אולי את המספר בעבודה שלו? איפה הוא עובד? נערה: (מתחילה לחייך) בהר הזיתים. טלפנית: בהר הזיתים? (בהיסוס) אבא שלך... קברן? נערה: (מנסה שלא לצחוק) לא, הוא מהצד השני של הקבר. טלפנית: (ממלמלת בהסטריה קלה) אני לא מבינה... אני לא מבינה. אז אי אפשר לדבר איתו? נערה: (דומעת מצחוק) אי אפשר, מטומטמת, הוא מת! טלפנית: (משתתקת במבוכה ואז מדברת) אה, אוי... אני, אהמ, מצטערת. נערה: (מתאוששת) זה לא באשמתך, אין לך על מה להצטער. טלפנית: (במצוקה) ו... אמא, היא נמצאת? נערה: גם לא. טלפנית: (שמה ידה על פיה) גם היא... נערה: לא, היא סתם בקניות. טלפנית: (מסירה ידה מפיה, מעבירה אותה בשיערה) אה. טוב, שלום. נערה: שלום. שתיהן מנתקות, חצי המסך של הנערה נסגר. הטלפנית מחייגת מספר נוסף וחצי המסך נפתח שוב, הפעם בצידו השני ילד קטן. טלפנית: (בחשש מה) שלום... אבא נמצא? ילד: כן, רגע. (צועק לצד השני) אבא! הטלפנית: (נושמת לרווחה) מסך מחשיך, סוף.