היא פסעה במסדרון הלבן והנקי, אוחזת ביד אחת שקית ובה עוגיות מעשה ידיה, מיטיבה ביד השניה את הכובע שלראשה. אולם נפתח בקצה המסדרון, קולות טלוויזיה בקעו ממנו, אופרת סבון של אחר-צהרים. מספר קשישות, חלקן בכיסאות גלגלים, נגלו אליה אט אט, מבטיהן מופנים אל המסך. את הישישה שלה, ידעה, לא תמצא ביניהן.

   הישישה שלה ישבה על כיסא גלגלים שצפה לכיוון השני, עיניה נעוצות בחלון המשקיף אל הרחוב, ידיה שמוטות לצידי גופה, פיה ממלמל ללא קול דבר-מה שאין לפענחו. היא הניחה יד רכה על כתפה של הישישה. "מה שלומך, שוויגער?"

"רותינקה!" שמעה את שמה הנהגה בקול סדוק, אור נשפך לעיני הישישה וחיוך עושה דרכו מבעד לקמטים. היא הביאה כיסא והתישבה ליד כיסא הגלגלים. "הנה," הרימה את שקית העוגיות, "הבאתי לך קצת עוגיות, יעלי עזרה לי להכין".

"י-ע-לי…" הגתה הישישה הברה-הברה.

"יעל, הבת שלנו. הנכדה שלך". אמרה רותי בתוקף מפתיע.

"הנכדה שלי. מה עם מיכאל, מה עם מיכאלי שלי?" שאלה ונימת דאגה עירנית בקולה.

"ברוך השם. עובד קשה, נחום הולך ונעשה דומה לו… רוצה לראות תמונות?"

***

   כאשר דרכה כף רגלה במדרכה מחוץ לבית האבות, מיהרה להסיר את הכובע, משחררת שיער ערמוני אל כתפיים נוקשות. מול בית האבות נפתחה חנות חדשה, הבחינה. חנות לחומרי יצירה ואמנות. מעבר לכביש ראתה דמות תולה שלט על חלון הראווה: "מבצעים לרגל הפתיחה! עד 50% הנחה על דיו וצבעי שמן!" . המיקום נוח, חשבה לעצמה, ובאמת אזל לה הדיו והיא זקוקה לעוד כמה ניירות קלף. היא חצתה את הכביש ונכנסה לחנות.

   "שלום!" חייך לעברה המוכר. גומות חן נמתחו על פניו של איש נאה עם מעט שיערות שיבה פזורות על שיער כהה וכיפה על קודקוד. רותי הביטה סביבה על חנות קטנה שהיתה שרויה באי-סדר קל, אך קסם כלשהו שרר בה, ביתיות חמימה.

"מזל טוב! את הלקוחה הראשונה שלי".

"תתחדש". אמרה, מבחינה בגור חתולים שנעלם מאחורי הדלפק.

"תודה. אפשר לעזור?" הרים המוכר את הגור בעדינות.

"אני צריכה דיו וקצת קלפים".

"או, יש לנו הנחה על הדיו היום! אבל קלפים יגיעו רק מחר, אני חושש."

 "אז רק דיו, בבקשה".

"באיזה צבע?" הניח את החתלתול על הדלפק וניגש למדף בפינת החנות, מחטט בין צנצנות למיניהן.

"סגול, ירוק… אל תטרח, אני אבחר לבד".

"לכבוד הוא לי", אמר והחווה בידו, חוזר אל החתול. "מה את עושה עם הקלפים והדיו, אם אפשר להתעניין?"

"מציירת כתובות".

"באמת? איזה יופי. גם אני מצייר, אבל לא כתובות. דברים יותר… אחרים. הנה, תסתכלי, אני ציירתי את אלה". הצביע על ציורים שנתלו ברחבי החנות. צבעי שמן נמרחו בעדינות לכדי צורות מופשטות.

רות הביטה סביבה ואז הניחה על הדלפק מספר צנצנות. "אני אקח את אלה".

המוכר ספר אותן וחישב. "חמישים ושניים שקלים." הטעים בחגיגיות. "ואיך את משלמת?"

"כרטיס אשראי זה בסדר?", אמרה והושיטה את הכרטיס המוזהב.

"בטח." הוא הושיט לה את הפתק לחתימה והיא מילאה בכתב צפוף את שמה ואת מספר הטלפון שלה. הוא לקח את הפתק וקרא בעיון. "רות. תודה לך, רות. היית לקוחה ראשונה נפלאה."

החיוך שלה בקע כמה חומות של עצב לפני שהגיח.

***

   בסטודיו שרר סדר מופתי. כן ציירים ועליו כתובה מושלמת ניצב בפינת החדר, מדפים ועליהם שפופרות צבע וצנצנות דיו כיסו את אחד הקירות, מעמד ובו גלולים קלפים עמד ליד שולחן כתיבה. על  השולחן היו מונחות כוסות ובהן מכחולים ועטים. בפינתו נערמו מספר אלבומים ותמונות חתונה היו פזורות עליו, לצידן סרגל ומספריים חדות, מעליהן תמונה ממוסגרת: בחור צעיר. רותי היתה ישובה על  השולחן, רכונה מעל אלבום ומודדת סרט מלמלה דק ולבן לאורך עמוד שחור. דפיקות נשמעו על הדלת.

"כן!" קראה וקמה אל הדלת.

"שלום!" נכנסה אישה מבוגרת, "אני אמא של דפנה, באתי לקחת את הכתובה".

"כן, היא אמרה שתגיעי, הנה, זה כאן". הצביעה רותי על כן הציירים.

"אוי, איזה יופי! זה נהדר!" האישה כמעט ריקדה סביב כן הציירים, סופקת כפיים, נאנחת בפליאה. אחר נפנתה אל רותי ומדדה אותה במבטה. "זה את עשית, כן?"

"כן."

"איזה יופי. אני מבינה שאת… גרה פה לבד, כן?"

"כן."

"בחורה מוכשרת כמוך, לבד?"

"אומרים שהסנדלר הולך יחף." ענתה כמורגלת בדבר.

הדלת נפתחה שוב. "רותי!" נכנסה פנימה אישה מבוגרת.

"אמא! לא אמרת שאת באה".

"את אמא שלה?" חייכה בנימוס האישה.

"כן, כן."
"איזו מוכשרת שהיא, זה משהו!"

"כן, נו, הבת שלי…" חייכה האם, מדושנת עונג. "רק שתתחתן, ואז הכל יהיה בסדר", אמרה ונשקה לרותי הנבוכה על מצחה.

"טוב," התנערה הלקוחה. "אז כמה אני חייבת לך?"

"בינתיים שום דבר. הם הזמינו ממני גם אלבום מעוצב אחרי החתונה, אני כבר אקח מהם אז תשלום על הכל יחד."

"יופי, יופי, אני מחכה לראות את האלבום! אבל קודם שתעבור החתונה בשלום. בקרוב אצלך!" נפנפה האישה לשלום ויצאה את הסטודיו. אמה נפנתה אליה.

"נו רותי, מה נשמע?"

"בסדר, לא אמרת שאת באה", חזרה רותי ואמרה.

"אני אמא שלך, אסור לי לקפוץ לבקר מדי פעם?" העיפה מבט סביב החדר. מבטה נעצר בתמונה הממוסגרת שעל השולחן וחיוכה קפא. "עדיין זה כאן?" היא ירקה את המילה "זה" בסיאוב. "נו באמת".

רותי השפילה מבט נזוף.

"רותי", הושיטה האם יד וניסתה להרים את סנטרה של בתה, שהספיקה להתחמק. "כבר עברו חמש עשרה שנה מאז שמיכאל נהרג. אולי תניחי לו?"

"ארבע עשרה".

"זה לא משנה", נאנחה האם. "ואז מתפלאים איך את לא מתחתנת, בחורה יפה כמוך. לכי תסבירי להם, הבחורה עוד יושבת ועובדת עם תמונה של בחור מת על השולחן, כאילו זה יחזיר אותו".

רותי עמדה וגבה מופנה אל אימה, שותקת.

"שמעתי שאמא שלו עוד איכשהו סוחבת באיזה בית אבות לא רחוק. פגשתי את השכנה שלהם לא מזמן. שאלה אותי מה איתך."

"יופי".

"טוב, אני בדרך הביתה, הייתי אצל מרים. רוצה לראות תמונות של האחיינים שלך או שזה לא מעניין אותך אם הם לא מתים? טוב, סליחה, זה לא היה הוגן מצידי." היא חיטטה בתיקה, שולפת מעטפה ובה תמונות ילדים צוחקים, מחייכים, משחקים. "אני משאירה לך פה על השולחן. להתראות". שלחה עוד מבט אחרון אל גבה של ביתה השותקת, ויצאה.

רותי הסתובבה במבט קפוא והרימה את התמונה הממוסגרת. הטלפון צלצל.

"הלו?"

"שלום, רות?"

"כן?"

"מדבר שלומי… המוכר בחנות של היצירה… את היית הלקוחה הראשונה שלי, זוכרת?"

"כן…"

"פשוט, רציתי להגיד שהגיעו קלפים, כתבת את המספר שלך על החשבון אז חשבתי שיהיה נחמד להודיע לך…"

"תודה."

"אז תבואי לקחת?"

"כן."

"יופי."

שתיקה מעבר לקו.

"אז להתראות."

"להתראות." הניחה את השפופרת במקומה וחזרה אל השולחן, לעבודה.

***

"שוויגער, יש לי תמונות חדשות להראות לך היום!" נשקה רותי לישישה והתיישבה לצידה, שולפת מתיקה מעטפה.

"רותי! טוב שאת באה לבקר. טוב."

"הנה, תראי, יעל בחצר, משחקת בבובה החדשה שמיכאל קנה לה."

"כן, כן."

"וזו תמונה מחנוכה, נחומי מדליק נרות, תראי איך שהוא גדל..."

"כן, נחומי."

***

הפעם היה מבצע על מכחולים ועטים, והיו הקלפים שלה, שהמתינו. היא הסתכלה מרחוק, חוככת בדעתה. לאט התקדמה לכיוון החנות, ואז נפנתה ללכת, עוברת מהר על פני חלון הראווה, אבל הוא ראה.

"רות!" הציץ ראשו של שלומי מדלת החנות.

היא נבוכה. "שלום."

"את זוכרת את הקלפים? התקשרתי?"

"כן, כן, אני פשוט... אני קצת ממהרת היום".

"אוי, חבל, תבואי בפעם אחרת, אני שומר לך חבילה!"

"תודה, אני אולי אבוא מתישהו, אני צריכה ללכת".

"כן, אני רואה. אבל, רות?"

"מה?"

"תבואי, אני אשמח לדבר איתך קצת על הכתובות, זה מאוד מעניין אותי, ובכלל, אולי נשב פעם על איזו כוס קפה?"

עכשיו כבר האדימה כליל. "אני... לא ממש... תראה..."

"זה בסדר, בחורה כמוך, בטח כבר יש לך מישהו, הה?"

"כן, יש לי מישהו".

"אוקיי". אמר, קצת פחות מחוייך.

והיא חצתה את הכביש, הוציאה משקית כובע וחבשה אותו, נכנסת לבית האבות.