גוגו הלך לו לאיטו על השביל המוליך אל החורשה. הוא לא ידע כמה פעמים הוא עוד ילך לשם ולמען האמת גם קצת נמאס לו מהמיסתורין, אבל הוא גם ידע שאין לו הרבה ברירה. בשבילו ובשבילה הוא חייב לעשות את זה. ברגע שהגיע לחורשה הוא שמע את שמו נלחש באפילה של צל העצים. "זה אני" הוא לחש בחזרה. פתאום הוא ראה את פניה מקרוב, היא התבוננה בו והוא לא רצה שהרגע הזה יגמר לעולם. "נו, הבאת לי את ה...?" שאלה בקול שממנו ידע גוגו שרק בגלל זה היא רצתה שיבוא, ושאין לו סיכוי איתה, והוא פתח את תרמילו והוציא ממנו את מה שהיא כל כך רצתה. "תודה, תודה!" פניה ברקו כשבזהירות מלאה בתשוקה היא שלפה את הקשית הקטנה ותקעה אותה בחור שנועד לה. היא שתתה את השוקו שהביא לה כמו שצדיק מתפלל וגוגו הביט בה ובפניה הזוהרות מרוב אושר. למה היא לא יכולה להסתכל עליו כמו שהיא מסתכלת על השוקו שהוא מביא לה פעם בשבוע? כשגמרה את השוקו ווידאה שאין בו אפילו עוד טיפונת אחת קטנה, נאנחה והסתכלה עליו לרגע. היא חייכה אליו חיוך קטן. "תקשיב, אני... אני מצטערת שאני כל כך לא נחמדה אליך, ו... תנסה להבין שאני פשוט לא בן אדם נחמד מטבעי, אבל אני חייבת להגיד לך רק שמה שמחזיק אותי בחיים כאן, בחורשה הזו, זה רק השוקו שאתה מביא לי. אתה יודע את זה, נכון?" אמרה לו כמעט בלי להביט בפניו. הוא הנהן. "אני יודע, מימי, אני יודע. את לא צריכה להגיד לי, אני מבין." אמר בשקט. "יופי. אז נתראה בשבוע הבא?" "כן." "אני אחכה לך." אמרה, והוא היה נותן הכל כדי שהיא תתכוון לזה ולא ל"אני אחכה לשוקו שתביא לי." כך, פחות או יותר, היתה נראית הפגישה שלהם כל שבוע. גוגו היה מביא לה שוקו ומקנא בו. מי היה מאמין שיום יבוא והוא, גוגו שהיה אלוף הכיתה בקפיצה בחבל, ושכולם צפו לו עתיד מזהיר, יקנא בשוקו? הוא חזר לבית שלו ואגב צפיה בתוכנית טבע על גידול עצי מנגו במרכז הונולולו הוא שחזר בזכרונו את פגישתם הראשונה. היה זה בערך בחצות, והוא חזר מדייט איום ונורא עם בחורה שדודה מלכה החליטה שהוא נורא מתאים לה ושהם חייבים להיפגש. הוא היה בדרכו הביתה ועבר ליד בית החולים לחולי נפש שהיה מול הבית שלו. לפתע שמע "פסססט" כזה, כאילו מישהו קורא לו. הוא הסתובב וראה עיניים מציצות אליו מעבר לשיח שליד הגדר של בית החולים. הוא היה משוכנע לחלוטין שהוא חולם חלום ושזה לא קורה באמת, אבל כשהוא צבט את עצמו זה כאב נורא. העיניים נעלמו מהשיח והוא מצא את עצמו עומד מולה, ומביט, שוב, בעיניה שמהם ניבט השגעון שיותר מאוחר הוא כל כך אהב. בפגישה הזו היא סיפרה לו על חייה האומללים, על האשפוז ועל ההחלטה לברוח, וביקשה ממנו רק שאם יוכל, הם יפגשו פעם בשבוע בחורשה והוא יביא לה את השוקו שהציל אותה מעצמה, כפי שבחרה לנסח. גוגו ידע שהוא מסתבך במשהו, אבל כבר היה מאוחר מדי. הוא נשבה בקסמיה ומאז כל חייו סבבו סביב הפגישה שלהם פעם בשבוע וסביב אותו השוקו המעצבן שתפס את המקום שאמור היה להיות שמור לגוגו בחייה. עוד שבוע שלם, חשב לעצמו גוגו כשהחליף את הסרט על המנגו לסרט החביב עליו ביותר- "תהליכי התהוות ענן הנוצה בשמי ניו-זילנד". הוא התרווח על הכורסא החביבה עליו וצפה בסרט לפני שהלך לישון. כך עבר לו השבוע בציפיה ליום המיוחל, ולבסוף הגיע היום. גוגו הלך למכולת של משולם וכהרגלו פסע אל עבר המקרר גדוש השוקו. "משולם, משהו פה לא בסדר!" נזעק גוגו משראה שהמקרר ריק לחלוטין. "למה לא בסדר?" שאל משולם בדאגה. "כי אין לך שוקו במקרר!" ענה גוגו, מבועת. "אז זה לא בסדר? פשוט נגמר השוקו היום. חבל שלא באת יותר מוקדם." אמר משולם בנחת וחזר אל מקומו שמאחורי המדפים עם הסוכריות. גוגו היה מזועזע, אחרי המקרה המצער הזה קיננה בו תחושה שזה לא היום שלו, שהדברים לא יסתדרו, שמשהו רע יקרה. אך מהר מאוד הוא נזכר שיש עוד מכולת ברחוב, ושישנה תקווה לאחריתו. בצעדים נמרצים הוא הלך למכולת של ששון, ושם מצא את השוקו המיוחל, אמנם במחיר יותר גבוה, אבל העיקר שהיה לו שוקו בשביל מימי. הוא הלך אל החורשה וחיכה לה. כרגיל היא שאלה אותו מה עם השוקו והוא הביא לה אותו וצפה בה כששתתה. כשסיימה לשתות בחוסר נימוס משווע ובקולי קולות את הטיפות האחרונות הוא החליט שלא יחכה יותר. היום הוא חייב להגיד לה משהו ולא אכפת לו למה זה יגרום. "מימי?" התחיל. "מה?" "אני חייב להגיד לך משהו." "אז תגיד." משכה בכתפיה. איך הוא ינסח את זה? "תראי, מימי. אני..." הוא החליט פשוט להגיד לה את זה. "אני אוהב אותך." היא הסתכלה עליו במבט של אי אמון. "אתה מה?!" הוא נאנח. אולי הוא לא היה צריך להגיד את זה, אבל כבר מאוחר מדי. "אני אוהב אותך, מימי." היא היתה בהלם. "תגיד לי, אתה נורמלי? יש לך בעיות או משהו? למה אתה אוהב אותי? מה יש בי שמישהו יכול לאהוב בכלל?" היא צרחה עליו והטירוף בעיניים שלה הלך וגבר, בזמן שהוא לחש בשקט "העיניים שלך." אבל היא לא שמעה, ולפני שהספיק לעשות משהו הוא איבד את ההכרה. כשהתעורר הדבר הראשון שראה היתה התקרה הלבנה של בית החולים ואז נדד מבטו והגיע אל אמא שלו, שישבה לידו. "גוגילה שלי, התעוררת סוף סוף! אתה לא יודע איך הבהלת אותי!" הוא ראה את ידיו החבושות וחש כאב בפניו. "אמא? מה קרה לי?" אמא שלו שתקה רגע אחד ארוך ואז אמרה "גוגו, עדיף שלא תשאל". גוגו רק זכר את העיניים מוכות הטירוף של מימי. לא היה לו מושג מה קרה אחר כך. "אמא. אני רוצה לדעת. זכותי." אמא שלו נאנחה ואז אמרה. "חשבתי ששנים של אימונים בקפיצה על חבל יפתחו לך כמה שרירים, אבל מסתבר שלא. איזו משוגעת שברחה מבית משוגעים ומחפשים אותה כבר חודשים תפסה אותך והרביצה לך. זה מה שקרה. אתה יכול להסביר לי את זה? הה?" גוגו נזכר למה הוא עבר לדירה משל עצמו, ולמרות שתמיד דגל בלומר את האמת, הוא לא העז לומר לאמא שלו שכבר שנתיים וחצי הוא לא הוציא את החבל מהבוידעם. רק דבר אחד עניין אותו. "מה עשו לה?" שאל בשקט. "מה אתה חושב? תפסו אותה והחזירו אותה לבית משוגעים! מסתבר שהיה לה מה שנקרא שוקומניה-דיפרסיה. זו מחלה נדירה מאוד. אמרו שמישהו ידע על הבריחה שלה והביא לה שוקו כל הזמן. מה אתה אומר על זה, גוגילה? שהאלוקים ישמור, איזה מין אנשים יש במדינה הזאת..." לאחר שבוע בבית החולים שחררו את גוגו הביתה. אחרי יום מנוחה במיטה שאמא שלו הכריחה אותו לקחת, הוא הלך למכולת של משולם וקנה שוקו. "שמעתי את מה שעשו לך," אמר משולם בהשתתפות. "תהיה בריא." גוגו מלמל משהו שנשמע כמו "תודה" לעבר משולם והלך. הוא עבר את הכביש לכיוון בית החולים לחולי נפש וביקש לראות את מימי. "אתה בטוח?" שאלה אותו האחות בכניסה. "היא מסוכנת. בטח שמעת על המסכן שהיא הרביצה לו." הוא התעלם מדבריה ושאל איפה היא. האחות לקחה אותו לחדר מרופד שבצידו האחד נפער חלון. הוא נעמד מחוץ לחלון והביט פנימה. מימי ישבה על הרצפה ברגליים משוכלות והסתכלה באויר במבט מרוכז. גוגו הוציא בזהירות מכיסו את השוקו שקנה. "מימי, תראי מה הבאתי לך." אמר לה בשקט כדי שהאחות שהיתה בעיצומה של שיחה סוערת עם השומר לא תשמע, אך האחות הסתובבה והבחינה בקרטון הקטן. "תגיד, אתה השתגעת?! אתה יודע מה שוקו עושה לה?! יש לך מזל שראיתי! עכשיו לך מפה מיד ושלא תעז לחזור!" האחות המשיכה בשטף קללות עסיסיות לעברו של גוגו שיצא מהחדר, לא לפני שהעיף מבט אחד אחרון בעיניים של מימי והבחין בעצב שנוסף לשגעון.