מסתובבת ברחובות כמו צל של עצמי,
בלי רצון ללמוד, לשמוח , לקפוץ,
כאילו כל הקשיים בעולם על הכתפיים שלי,
אני יודעת שזה לא נכון מבחינה יחסית,
אבל אתם יודעים, זה לא מנחם, אולי קצת מקשה.
האנשים שניגשים אלי, לא באמת אכפת להם,
אבל זה מה שלימדו אותם, לשמח אדם שכואב לו.
עלי לא רואים שכואב, רק לפעמים, שכואב מאד.
לפעמים מישהי נחמדה נותנת עצות ומסייעת
אבל אף אחד לא מנחש מה קורה בפנים, כמה אני בוכה ונקרעת.
ובליבי עמוק יש תקווה שהצל יעזוב ואשאר רק עם עצמי.
תגובות