במקום כלשהו בעולם העצום
חי לו בשקט גרגר סוכר חוּם.
בשנות ילדותו הוא נשר מנֵפָּה
וחי לבדו בחריץ של רצפּה.

כל חייו עד בר-מצווה עברו לו בכיף
כשהוא נם, או ישֵן (זה מאוד מעייף...)
נמלים שעברו בסביבה זימרו שיר
כשסחבו גרגרים שהוא כלל לא הכיר.

כך, עד בר-מצווה, חיים מאושרים
אבל עד מהרה הגיעו הנעורים
ואמרו לו - תקום! תסתובב קצת, תציץ-
תראה - יש עולם גם מחוץ לחריץ.

זה היה מפתה, והוא לא התכונן
העולם הגדול התחיל לעניין
אך הייתה בעיה - כשהוא קם כבר לראות
ראה רק חריץ, וגם שני קירות..

'זה גבוה' מלמל 'אבל לא נורא
אגדל גם אני, כי אין לי ברירה'.

כך הוא החליט, ובשנים האחרות
הוא הפך למומחה להתקפת שיירות:
כשעברו נמלים הוא פעל בערמה
והצליח לסחוב קצת יותר מדבר מה.
ואז כשהרגיש שגבהּ ורחב,
הוא הצליח לצאת לעולם הרחב...

"נפלא", הוא שמח, החיים מתחילים
עכשיו רק נשאר לתכנן טיולים!"

אבל אז הוא ראה - היא עמדה מרחוק
ושלחה לעברו חיוכונצ'יק מתוק.
הוא נדלק, היא הייתה חמודה ושונה
לבושה כל כולה בשמלה לבנה...

היא עמדה להמשיך לה בדרך לבד
אך הוא התקרב, והושיט את היד -
"גרגר של סוכר. אך את - לא מוּכֵּרֵת..."
"נעים לי מאוד, גרגר של סוּכֵּרֵת..."

"סוכרת?!" נרתע "כאילו, כזה...
לא משהו אישי. אבל זה לא זה!"
אך היא צחקה ואמרה - "אתה סרט!
מעולם לא ראית גרגר של סוכרת??"

"אף פעם. באמת. אבל זה מרתק..
אך אולי קצת מפחיד. ו... זה לא מדבק?"
היא שוב צחקה: "אולי... אך מה רע
 ששנינו נהיה על אותה הסירה?"

"נשמע נהדר" הוא אמר בגיחוך
אך חתונה לא תצא מסוג זה של שידוך".

"או אה" היא קראה "אתה רציני!
אז כדאי שתשמע, ותהיה הגיוני:
נקבע משמיים, אין דרך אחרת -
גרגר של סוכר, לגרגר של סוכרת."

'חכמה' הוא חשב 'וממש חמודה
בכל זאת כדאי לבקש את ידה..'
והם התחתנו ונולדו ילדים
סוכריות צבע מוקה, מאוד חמודים.

ולמדו להבין שדרכם קצת שונה -
שהוא צבע חום, והיא לבנה
שהיא נקבה, והוא מין זכר
שהיא שמה סוכרת, והוא שמו סוכר.
וכן, הוא נדבק פה ושם, אבל מה -
הייתה ביניהם כזו השלמה....

בלילות, לפעמים, הוא חושב לו בשקט
שאפשר גם לחיות עם מחלה מדבקת...