היא יושבת בעליית גג בחומש, צמודה לקיר, מאזינה לצעקות ולסירנות מבחוץ. שפתיה דובבות תפילה. שלא ימצאו אותנו, שלא נעבור את זה. חצאיתה פרושה סביבה, ועליה פרושים קרעי חלומות, שברי אמונה, רסיסי אמת גדולה שנתנפצה. והרסיסים דוקרים אותה בליבה, פוצעים. והיא מדממת את האמת שלה, וממשיכה להתפלל. דמעתה על לחיה, אין מנחם לה. היא מביטה בעיניים קרועות על הקירות החשופים, איכה יועם זהב? היא תוהה.

ואז עולה הכאב למעלה, מלווה בצווחות בכי, עם דגל ישראל מכעיס לראשו, חיוך מתגרה ומדים כחולים. היא מנסה להכנס לתוך התנ"ך שלה, ולהתעלם ממנו. ממילא אין לה מה להגיד לו, אחרי שהחריב ביד גסה את המקום שהיה שלה. רק אתמול. ומתחיל מאבק, ודיון מצועק, וגרירות, ושקרים שנצרחים אל תוך האמת הבועתית שלה.

ופתאום שקט. בקבוק מושט לעברה. והיא אוחזת בו, וכמעט מברכת, אבל היא לא יכולה. "שהכל נהיה בדברו". גם זה. גם זה בדברו! היא חושבת-צועקת בליבה. בדברו! לא! היא לא תברך. היא לא תגיד את זה. והיא גם לא תשתה בלי ברכה. היא סוגרת בחזרה את הבקבוק. מביטה בשעון, ויודעת שהיא כבר תפספס היום מנחה.

היא נגררת החוצה, ואומרת כמתוך שינה "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה".

וקורעת קריעה.