זקנים לבנים חולפים עם רוח ערבית. מסתירים מאחוריהם עיניים כבויות, שמגוננות ומחביאות מחשבות. ואולי היו המחשבות נותרות עלומות, לולא התחבאו מאחורי כל זקן וזקן בארץ נצח. ארץ נצח היא בבואה של ארץ לעולם לא. בבואה פרי מוח חולני במיוחד. מי ירצה להגיע לשם? אתם תוהים. מי ירצה להיות זקן לנצח? יש שם אנשים שהיו מיואשים מחייהם, אך פחדו להתאבד. האפשרות לשמר את עצמם במצב סביר, ועם זאת להיות רחוקים מכל ההמולה והתזזיתיות שבעולם שלנו קסמה להם. במשך חמישים שנה הם היו מאושרים, אבל אחר כך הם הבינו שיש דבר אחד בעולם שכולם מצפים לו בשלב כלשהו, והוא לא יגיע אליהם לעולם. מוות. יש כמובן גם טיפוסים שהגיעו לשם בדיוק בגלל זה, כאלה שפחדו מהחידלון. להם לקח קצת יותר זמן, אבל בסוף הם הבינו שארץ נצח היא סוג של חידלון. אי אפשר לחלות שם, זה נכון, וגם לא צריך לעבוד, כי חיים מהפנסיה, אבל גם אי אפשר להשתנות. אי אפשר לחיות. סוג אחר הוא של בחורים, שהיו לפני עידן ועידנים צעירים, ורצו להוכיח לאהובותיהם את מסירותם הנצחית. הם הגיעו עם אהובתם לחיות לנצח, ונתקעו שם. מבוגרים מכדי לנסות לחזור, ריאליסטים מכדי לשנות ולפרוץ שוב במרץ לעולם. יש שם גם אנשים שרצו להיות בוגרים, ולהבין את העולם. עכשיו הם מבינים אותו, אך נמצאים רחוק מכדי לעשות משהו בנידון.

אך מאחורי כל הזקנים כולם, בלי הבדלי דת וגזע, מתרוצצת מחשבה אחת, זכרון של היום בו החליט לעבור לכאן. הם יודעים שאין טעם לחשוב על זה. גם לו יכלו לחזור לעולם עכשיו, הם כבר היו זקנים למדי גם שם. אולי אפילו יותר. ואולי כבר לא.

ארץ נצח היא מקום שלו. מאופק. אפילו זקני ארץ נצח לא זוכרים שקרה בה פעם משהו מעניין, גם לא שלג כבד (זה מזיק לפרקים). לכן גם אין שם הרבה מחשבות חדשות. וכולם רק חושבים שוב ושוב את מחשבותיהם מהעבר.

יש שם חיי חברה, זה לא עד כדי כך גרוע. אפשר לשבת ולקרוא עיתונים, ולדון במצב בצוותא. יש גם ספריות גדולות. ומכון כושר. ויש גם את התנין הזה, שמסתובב כבר שנים עם שעון מעורר בבטן, שמשום מה לא נגמרת לו הסוללה, ומפריע לישון בין שתיים לארבע. ועד הבית שמתחלף כל שלושים ושבע שנה, בשבע בערב (לפני החדשות) מנהל נגדו מלחמות חורמה. שמועות עדכניות טוענות בתוקף שמתעתדים לערב בזה את האגודה לאיכות הדיור. אבל מה בוער? אפשר להמשיך ככה עוד עשר שנים.

ואני? אני פיית מחשבות מכונפת, שמרחפת לאיטה בארץ נצח כשרוח ערבית מפזרת את קרני השמש האדומות באוויר. אני בוזקת אבקת פיות ומחשבות אינסטנט לכל עבר. מחכה שמישהו ייקח אותן, יפתח אותן ויקרא את הדרך חזרה.