זהו. הפעם אף אחד לא יגיע.
פעם, לפני שהתחלתי להיצמד לקירות, גרתי בכפר ברונזאי קדום קטן. טיילתי כל היום בשדות, ובלילה חזרתי לבקתה. לא ידעתי צורת חומה, לא דמיינתי מגדל מה הוא. עד ששבט נוודים ארעי לגמרי החריב את ביתי הדל הקבוע. סתם, בדרך למצרים, או לדמשק, או למקום אחר שאני לא מכירה. שדותי הוצתו באש. תרבותי החמרית והרוחנית פרחה באוויר.
אחרי מותי חזרתי, בדיוק לאותו המקום. הפעם הייתי חכמה יותר. הצטרפתי להקמת הביצור האדיר. חומות ברונזאיות מאוחרות הקיפו אותי מכל העברים. איתנות, מוצקות. בבוקר, לפני שהייתי יוצאת עם השיירות למכור את ראשי האלות שלנו בכפרי הסביבה, הייתי מתחככת בחומה הקרירה, שואבת מעוזה. אני חומה והחומה אני. ובערבים בהם חזרתי, הייתי מתייצבת מרחוק, מעבירה את מבטי על קימורי החומה שלי, אליהם התגעגעתי כ"כ בדרכים, מחכה למשב הרוח הנכון, ורק אז באה בשעריה. עד שערב אחד, מעל קו האופק המוכר לי הסתלסל עשן לבן. לא חיכיתי לרוח, רצתי בכל כוחי על מנת לחזות ברכבי הברזל והאנשים עוטי הברזל הבוזזים את ביתי. נשארתי בלילה בשדה, הקמתי לי דגם קטן של חומתי מאבני המקום, וגרתי שם עד יום מותי.
ואז יכולתי לחזור שוב. הפעם היה שם העיר שונה, הלניסטי ארוך, שלוקח זמן לטעום על הלשון, כזה שמחכים לשמוע איך הוא ייגמר, למרות שהם כולם נשמעים אותו דבר. העיר נראתה אחרת ממה שזכרתי. המקדשים היו שונים, והרחובות הראשיים. אבל מה שהכי מצא חן בעיני, יותר מהבניה המתחכמת, זה הגובה. מעל חורבות הכפר והעיר, בקצהו של שביל תלול ומתפתל, הייתי הפעם בלתי מנוצחת. אבל אתם כבר מכירים את ההמשך. אפילו עירי הגבוהה והחיננית איננה עמידה בפני אויב מספיק עקשן. ושוב נחרבתי. חורבות חיי וגלגולי זועקות מן האדמה החרוכה.
אבל הפעם אף אחד לא יגיע.
מבעד לחרכי הירי הצלבניים שלי אני צופה על העמק. חומתי עבה וחזקה. מבצרי גבוה. שבכה, חפיר וגשרון חוצצים ביני לבין הרוע. אני יושבת באחת הפינות, גבי צמוד לקירות, שמחבקים אותי. אני מטמינה ראשי בקמרונות הצולבים, מוגנת כתינוק בחיק אימו.
בטוחה לראשונה מזה אלפי שנים.
כי לכאן אף אחד לא יכול להגיע.
תגובות