כשאווזי הבר נודדים דרומה,
הם אינם בורחים מפני הקור
אלא מפני המזגנים.
אנחנו הגלינו את החורף מבתינו,
בעור חיה, בבשר העץ, בדם האדמה
את סבא כפור הזקן, שילחנו
אחר כבוד
לערבות הקרח, לנדוד, להתדפק
על חלונותינו, ללא מנוח.
בנינו גג מפני הגשם, קירות,
מפני הרוח הסוערת, המלטפת
בחוזקה
התכרבלנו בפרווה, בפוך, ובאוויר
המזגנים שלנו
שכחנו את מגע המים
הנוטפים על ראשינו, מקדשים,
מטהרים
וגם אם שיר נשיר בגשם
הרי זה רק משום שנוכל תמיד
לברוח אל הבית
ולמחסה הגג.
שלחנו את גנרל חורף למחבוש
ללא משפט
ואווזי הבר ערקו, ואין לנו עוד
כי אם פוך סינטתי (כמה עצוב).
החורף דופק על גגותינו
ואנו בבתינו, ובחומותינו, ובאש שלנו
וליבנו קפוא.
תגובות