עם דיווח נוסף מהשטח אני קורסת. לא תוכלו לפגוע בי יותר, לא להעציב או לתסכל, הגעתי לתחתית התהום. מכאן צומח העצב,כאן נמצאים שורשי הכאב. ואני אוחזת בהם חזק, בחיבוק לא מרפה. הם דוקרים, פוצעים, גדלים לעומתי, מתפשטים תוך רמיסת נפשי, מתחזקים על גבי תמימותי-יהי זכרה ברוך.
אני לא מוצאת סיבה להתפלל. הרי הוא זה שהנהיג את המהלך, הוא שגורם לזה להתרחש מול עיני, ואיך אפנה אליו? ומה אומר? כל תפילת בקשה לעזרה תהיה ככפיות טובה, כזלזול בחוכמתו, כהטלת ספק בהנהגתו. ואין לי ספק, גם לא קל שבקלים. בן אנוש לא היה מעיז להגות תוכנית שכזו לבדו. (יהודי לא, אבל הקב"ה בהחלט מגרש יהודי).
שני טלפונים במקביל. האחד מתקשר מבין מכולה לצמיג בוער, משהו בדרך בה הוא מרגיע אותי רק גורם לי להילחץ עוד יותר. חם, וקשה, והחיילות כאן בוכות. ואנחנו חזקים ומאמינים. בוכים ומאמינים.מתפנים ומאמינים. השניה מתקשרת לספר כמה נעים בתאילנד.חם, והיא גם כן על חוף ים. משהו בדרך בה היא לחוצה לשמוע חדשות, דווקא מרגיע אותי.
ואתה לא כאן כדי לחבק אותי, כדי לספוג את הבכי שאני עוצרת כבר שבוע. פעם הבטחת לשמור עליי, חשבת שלא אזכור ולא אצפה ממך לקיים.
בקרוב נצטרך לעצור ולחשוב, משהו שנמנענו ממנו בחודשים האחרונים. נצטרך להביט סביב- על נערים תלושי קרקע, על חממות לקיצוניות, על הנהגה בעיני עצמה. והמשהו הגדול שצריך לקרות יידחה שוב ע"י פוליטיקות,דיבורים אינסופיים ומחלוקות בתוך עצמנו, והדתי לאומי כבר לא יהיה ציבור אלא פרטים. לא מודל לחיקוי אלא חומר לקריקטורות לעגניות. על אלה אני בוכיה.
אבל אני חזקה. רק הפנו מבטכם לכמה רגעים ובשובכם תמצאו אותי כתמיד- צינית. ומקבלת. ומאמינה.
(לא יודעת מה בקשר לעם הנצח, אבל אני אחוזת אימה מדרך ארוכה).
תגובות