אני באמת לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה. אני זוכר את זאת שלפניה, שהייתה לפני שנתיים בטיול שעשיתי עם החבר'ה למדבר יהודה.
כבר בהתחלה של הטיול היה לאמיתי כאב-ראש, והיינו צריכים לשבת רגע בצל ולתת לו לגמור את כל המים שלנו. הבאנו איזה חמש-אלפים ליטר. מדבר, אמצע אוגוסט, לכו תדעו.
כבר אז היה נדמה לי שאני רואה משהו זז בין הענפים היבשים שעל הקרקע. ניסיתי לעקוב אחרי התנועה, אבל איתן שאל אותי משהו, וסובבתי אליו את הראש.
לפעמים אני חושב שאיתן יודע כל פעם, ותמיד מסיח אותי. זה טיפשי, אני יודע, אבל הוא תמיד גורם לי להפסיק להסתכל. עכשיו אני חושב שהייתי יכול באמת למצוא את זה אם איתן לא היה שואל אותי משהו מטופש כדי לגרום לי להסתובב.
אחר כך, בלילה, כשפרשנו את השק"שים בתוך האוהל, שמעתי זמזום כזה באוויר. בהתחלה חשבתי שזה ברחשים, אבל אחרי כמה דקות הבנתי שזה זה. אז נכנסתי לתוך השק"ש וסגרתי אותו עד הסוף, וסתמתי את האוזניים. קיוויתי שלא יבוא ושאם יבוא, שיחשוב שאני ישן וילך.
אבל הוא לא הלך. שמעתי אותו מתקרב. שמעתי את איך שהוא קופץ על הענפים היבשים ועל האבנים הקטנות שעל החול. שמעתי את הזמזום שלו. ואת הצעקות שלו. אני מכיר את הצעקות שלו, נשמעות כאילו הן נורא מרחוק ובעצם הוא ממש קרוב. כאילו הבד של האוהל נהיה ממש עבה.
הוא קפץ ליד האוהל שלי, בטח הגיע לגובה של שלושה מטרים כל פעם. אני הרגשתי אותו מרעיד את היריעות.
שלא ייכנס, שלא ייכנס, שלא ייכנס...
אבל הוא נכנס, הוא נכנס ישר דרך הבד הירוק, שמעתי אותו ממרחקים עצומים, קופץ לי ישר מול הפרצוף, שהיה קבור עמוק בתוך השק"ש.
והוא צעק. וצעק, וצעק. ואני חשבתי שאני עומד להשתגע מהצעקות שלו. זה הדבר הכי משגע שקיים. זה מועך לך את התודעה ומערבב לך את כל המחשבות בראש, ופתאום אתה כבר לא בטוח שהעולם קיים ושאתה קיים, ואתה רק רוצה לצרוח. לצרוח ולצרוח ולצרוח, עד שאתה מתחיל לצעוק בקול שלו, בטון הזה, שאתה שומע את הקול שלך כאילו מרחוק, וזה משגע. כי אתה כבר לא מאמין שזה אתה שצועק, וחושב שאתה מישהו אחר.
ואז אתה נהיה כמוהו. אין לך יותר גוף ואין לך יותר שפיות, ואתה לא מסוגל לחשוב. וכל מה שנשאר לך זה לקפוץ ולצעוק, לקפוץ ולצעוק.
תגובות