היא היתה מהלכת סביבו בשקט, בשעות האלה, ובלי להודות בכך, אפילו לא מול עצמה, שנאה את זה, על אף ההערצה שרחשה כלפי עבודתו, לסגור ארונות בשקט היה למעלה מכוחה, התנועה הזאת, ההכרח לקרב את היד עד לארון כשאת סוגרת את הדלת, והשתיקה, והטרוניה הנרמזת בחוסר הרצון להסביר לה כשהיתה שואלת, אבל עליה לקבל זאת בהבנה, היא לא מבינה דבר במוזיקה, לעולם לא תבין או תרגיש, המוזיקה מתפשטת בחדרים ועוברת ליד האוזן, משתהה, לא נוגעת.

היא קוראת במיטה ומקשיבה לצלילים. הוא עושה מיני ניסיונות עכשיו, חוזר על אותו הקטע שוב ושוב, מוחה מתערפל ומצטלל ומתערפל, הספר נשמט.

בסלון הם מדברים, קולותיהם מוזיקה. הקול שלו גבוה, צלול, זורם, הם דנים באיזה אמן אלטרנטיבי, היא שוכבת בעיניים עצומות לנסות ולשכנע את עצמה שעודה ישנה, אחר כך עוברת על פני הסלון, פותחת את הדלת, סוגרת, בשקט, ונעמדת בתוך האוויר הצלול. טיפות גשם עדינות מהלכות סביבה.