שלפתי את הנביא הזקן מהארון לא בעדינות יתרה. ניערתי מעליו את האבק באבחת יד, ובמפית קטנה ניגבתי את עיניו מלוט האבק והלכלוך שדבק בהן במרוצת השנים בארון. הוא הוציא משהו שנראה כקורי עכביש מתוך אזנו, והיה מוכן עתה להתפרצות הזעם שלי. חיטים?! חיטים הייתי צריך לזרוע?! הנביא שלי חייך במבוכה והפטיר חשבתי שזה יהיה משעשע... וברור לי שאני לא היחיד שחושב כך... התאמצתי לא להשתולל. שמת אותי ללעג ולקלס בעיני שכני! גרמת חורבן לרכושי! הכל ירד לטמיון... קיוויתי שהוא יתכופף קצת, יראה פחד, או יצחק מספיק כדי שאכה בו. אך הוא לא נע ולא זע. ואחרי פרק זמן מסוים אמר זה נחמד שאתה דואג לי עבור שרותי. אבל נביא לא צריך בגדים ואוכל אם לא מקשיבים לדבריו. מה זה משנה מה אמרתי לך לזרוע? ממתי אתה עושה מה שאני אומר? התכופפתי, קצת פחדתי ממה שהוא עומד לומר, להזכיר לי. יש עוד חודש, אתה יודע?

*

ראיתי אותה לפני 14 שנה. מחוללת בכרם ביום הכפורים. נוכח מבטי היא נבוכה. שכחה את מה שדקלמה לעצמה מראש. לא ידעה אם להמליץ לי לתת עיני בנוי, במשפחה או ביחסה לחיות מחמד. הסתובבנו יחדיו עד הערב. שמלתה השאולה מרחפת סביבנו בשמחה תזזיתית, מקיפה אותנו גדר בלתי חדירה לזרים. שני שעירים נאים, שווים במראה ובקומה.

הם כל כך יפים ביחד התמוגגו הדודות. אפילו אמא שלי, הספקנית, לא יכולה היתה שלא להתפעל מהשירה היפה שהיתה ליד שולחן שבת מאז שהיא הגיעה. ואפילו השכנים באו לשמוע. הקול שלי קצת גבוה ושלה קצת נמוך, אבל בדיוק בעצמה הנכונה. וכששרנו, התמזגו הקולות זה בזה להרמוניה מושלמת.

בגלל שהיתה בדיוק בגובה שלי, יכולתי להביט לה ישר בעיניים, בלי להתאמץ בכלל. ומיד ידעתי מה היא חושבת ומה היא רוצה. וידעתי שגם אני רוצה וחושב אותו הדבר.

רק הנביא שלי חשב אחרת. כשכולם כרכרו סביבי ומדדו לי בגדים ונעליים והשתדלו ללמד אותי עוד קצת תורה לפני שאהיה אב בעצמי, הוא הביט בי במין מבט עצוב כזה, מובס, יודע שהפעם הוא לא ישכנע אותי, אבל ניסה בכל זאת. זה לא ילך. הוא אמר.

*

קיבלתי אותו לבר מצוה. נביא משומש במצב טוב שיראה לי את דרכי בחיים. והוא הראה. בעזרתו גיליתי כי לפרחים יש צבעים עזים יותר, השמים גדולים יותר ועמוקים יותר, והמים טעימים יותר. הכל קיבל משמעות. אמנם החלק הפיוטי לא היה התחום שלו, אבל חוץ מזה, הוא באמת היה טוב. למדתי לבקש קרבת א-לקים, ולאהוב את שלוחו.

אבל כשהוא אילץ אותי לבחור בינו לבין משפחתי, עצמי ובשרי, הוא קופל יפה והוכנס לארון.

*

זה לא קרה מיד. רק אחרי שיצחק נולד, אז הנביא שלי עבר את הגבול באמת. הוא לא הגיע לברית. טען שהוא מצונן ומפחד להדביק את התינוק, אך אני ידעתי כי הוא משטה בי, מצחק. רציתי לגרשו מיד, אך היא עצרה בעדי. אתם ביחד מגיל שלוש עשרה, אולי הוא מקנא? אדם בגילו? מקנא בבני הרך? זו סיבה טובה דיה שיסתלק! אל תהיה פזיז היא אמרה. ואני הרגשתי רע כל כך, כי היא לא ידעה שגם לנישואין הוא התנגד. ואז לא גירשתי אותו מעל פני.

השתדלתי. רציתי שילמד את יצחק כפי שלימד אותי. ויאהב אותו כפי שהוא אוהב אותי, כבן. ידעתי גם שאין אדם מתקנא בתלמידו. אך הוא סירב. אני לא אשב איתו בחדר אחד! חרץ. אחרי עוד כמה נסיונות שירדו לטמיון, לא היתה לי ברירה. הנביא שלי הוצא להתייעצות רק כשחלמתי חלום רע, או כשהתלבטתי איזו תבואה תעלה יפה השנה. אפילו לפסח לא הוצאתי אותו. הוא לחש מבעד לדלת שאין שם חמץ, ולגבי הקרבן, באמת כשהרשע משתלט ככה, זה נהיה די שולי. אבל תמיד הוא ידע מה קורה איתנו ועם יצחק. ותמיד הזכיר לי שלא נותר הרבה זמן. שניכם שעירים לה´ היה אומר. מישהו צריך ללכת לעזאזל

*

לפני שנתיים התחלתי להבין על מה דיבר. בהתחלה ייחסנו את זה לשכחה ובלבול, אחר כך בדקנו אפשרות של עוברי אורח ואורחים זדוניים. אך כששום דבר לא הסביר את התופעה, נאלצנו להבין כי היעלמותם המסתורית של סכומי כסף נכבדים ממקומות המסתור שלנו, ומכיסי בגדינו היא פרי מעשיו של יצחק.

דברנו איתו, הסברנו. אך דבר לא עזר. אט אט החלו להגיע תלונות מבחוץ. מוריו, חבריו, שכנים וקרובי משפחה הנידו בראשם מבויישים, אך ספרו לנו, לטובתו. והנביא הזקן שלי צהל מחורו סופו שיעמוד וילסטם את הבריות! מי יודע זאת כמוני

*
ועכשיו נותר רק חודש. משיגיע לגיל מצוות, נצטרך להביאו לבית הדין. את בננו, יחידנו. נצטרך לסקול באבנים את תקוותנו. לא בגלל מה שעשה, אלא על שם סופו. הנוראות שברעיון הכתה בי לפתע. לא יתכן שאין מה לעשות! זעקתי. והנביא שלי הבין לבסוף. זה הבן אשר אהבנו. והאהבה הזו גדולה יותר ממעשיו הרעים. אתה תלמד אותו! הוריתי לנביא. זו לא היתה בקשה. בשכר החיטים שאבדת לי תשיב לי את בני! הנביא התחלחל אך לא מחה. הכנסתי את יצחק לחדר, חטפתי מידיו את בקבוק השיכר, שכבר לא התבייש לשתות בבית, ונעלתי את הדלת.

*

ישבנו שנינו ליד הדלת הנעולה. ממתינים לתוצאות ההגרלה האחרונה הזו. מנסים לצוד פירורי מילים שברחו מבעד לסדק הצר. היגון עטף אותנו, מחבק את שנינו בזרועותיו החמות, הגדולות, כשדפיקה חרישית מהעבר השני החרידה אותנו מרבצנו. פתחתי את דלת הגהינום הזה, ומצמצתי רגע נוכח האור שבקע מהאח הבוערת בחדר. נביאי עמד מולי. תשוש, עייף, כואב, ונראה לי זקן במאה שנה לפתע.

הוא הסתלק אמר. לא היתה בקולו נימה מתריסה. רק עמימות שנובעת מתסכול. מתחושה שהחמיץ את שעתו. ידעתי כי הפעם השתדל באמת. בין אם בשם אהבתו לי ובין אם בשם אהבתו לתורה. את יצחק כבר לא ניתן היה לשנות. ואני הייתי מרוקן לגמרי. אפסה תקוותי. השעה הגיעה ותפסה אותי בלתי מוכן. בת קול יצאה והכריזה נגמר הדין. שמעתי חריקת דלתות ושערים שננעלו בשמים. הייתי עייף מכדי להתדפק עליהן.

*

איך יצחק נהיה כזה, לעולם לא אבין. תמיד התייחסנו אליו בכבוד, הסברנו. החינוך שלנו היה עקבי, ומחושב. הוא זכה לאהבה ופינוק וגם טעם טעם משמעת. ואעפכ שמן ובעט.

עמדתי חסר אונים מול הדיינים חמורי הסבר, שנראו כמאשימים אותי. הוא איננו קרבן על מזבח החברה רעמו כנגדי. אחר פנו, ועסקו בפרטי הדינים. ואני פניתי לעסוק בפרטי שלי. היא ישבה, מבטה ריק. ציפיתי שתקפוץ כאשר אמר אחד הדיינים שהיא אינה יפת תואר, אך היא לא שמעה. גזר הדין שלו הוא גזר הדין שלה. ובעצם גם שלנו. איך זה יכול היה לקרות?

התגעגעתי לנביא שלי, שדיבר אלי, ולא עלי. שלא לחשש מעל ערימת ספרים.

אתם מרימים עכשיו גבה, חושבים שאולי התפוח לא נפל רחוק כל כך מהעץ. אבל זה לא נכון. אני יודע שזו דרכה של תורה וזה מנהגו של עולם. אבל אני אוהב את הנביא, ואת מה שמעבר למנהג העולם.

וגם כעסתי עליו. לא היינו מגיעים לכאן אילו הסכים ללמד את יצחק מבעוד מועד.

ולא היינו מגיעים לכאן אילו הקשבתי לו מבעוד מועד.

שלחתי אליה מבט נוסף, בידיעה שאולי זה האחרון. האם הכל היה טעות? והכל בלתי נמנע?!

*

מרחוק יכולתי להבחין בדמות. הרמתי אבן בכעס. האם לא די להם לאותם ליצני הדור בכאבי ובמותו? מדוע הם חוזרים לכאן ומחללים את הקבר? התקרבתי, דמעות מערפלות את עיני, אך לא מספיק כדי למנוע ממני לזהות את הדמות.

על קברו של בני הסורר ישב הנביא ובכה.