באותו היום היינו מהלכים בדרך, כשלא כל כך לפתע, נגלתה לעיננו, מעבר לעיקול ברחוב יפו, אחת מחורבות ירושלים. התרגשות מסויימת אחזה בחבורה. הם עולים להתפלל, ואני שוב נשארת בדרך. "לא נורא", לחשת לי, יהודה, כאילו קראת את מחשבותי, "ביום של החתונה תעלי". קרוב כל כך.

רחבת הכותל גובה את מחיר הכניסה שלה, וזכיה בחוט אדום שמטרתו איננה ברורה לי. אחרי חיפוש בתוך ערימת ספרי תהלים, מצאתי סידור חבוט משהו, אך בנוסח המתאים.

"את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח"

מחשבות על החתונה יכולות להכלל תחת הכותרת תפילה? או שזה הפסק? בטח ידעת בדיוק שזה מה שעלה לי בראש, ואמרת בליבך "תפסיקי להיות בייניש. חוצמיזה, הדיון ההלכתי הזה שאת עורכת בתוכך תמיד הוא בטוח הפסק יותר מהמחשבות ההן, שהן הכי תפילה שיש." נכון. אז יש לי אישור חתום ממך להמשיך במחשבותי הזרות לתפילה המודפסת בסידורים. יופי.

עשרים ושתיים שנים ושלושה חודשים עברו מאז יצאה בת הקול הראשונה בחיי, שאמרה בת פלוני לפלוני. בעוד חדשיים, היא תתאחד עם בת זוגה, בת הקול הראשונה שלמדתי בחיי, זו שמנהמת כיונה על חורבן המקדש, הד לבכי של היושב במרומים על גט הכריתות שנתן לרעייתו. "איפה הדוגמא האישית?" שאלתי אותו, "אתה הרי אמרת בעצמך שזו מצווה, להחזיר את גרושתו".

שוב ברח לי הזמן, ואיחרתי בעשרים דקות למקום המפגש שליד הדגלים. רצתי, מחכה לחיוכים שלכם, לענן כבוד שיסווה את פניכם הקורנות. ראשון נראה לי אליהו, מתקרב אלי קצת חיוור. "אל תבהלי", הוא אמר. "יהודה נסע הביתה ברגע שירדנו." דמיוני הפרוע החל לטרטר, מדפיס עשרות דפים מלאים ספורי זוועות בפונט בגודל 8. הוא הסתבך עם שוטרי הוואקף, אמא שלו חלתה, או אמא שלי, אולי הוא פשוט נזכר במשהו שצריך לקנות? לא, אליהו היה אומר מיד. במדרגות העולות לרובע, נשימתי מתקצרת, ומחסור בחמצן גורם למוח שלי להשתולל. הוא נורה ע"י מאפיונרים. לא, אנחנו בירושלים. אז חטפו אותו חייזרים, אולי יצאה דובה מן היער וביקעה אותו? והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה, שמישהו יסביר לי כבר...

נעצרנו בכיכר, ליד הפיצה. אליהו היסס איך להתחיל. "הוא הציץ ונפגע". אמר. ואני הרגשתי טפשה באופן מיוחד, כי ממש לא הבנתי מה הוא רוצה. "הלכנו ביחד, בהתחלה" הסביר אליהו למבטי התוהה. "אבל אז הוא סטה מהדרך." סטה מהדרך? עכלתי לאט את המידע. "אבל אסור!" אמרתי לבסוף. שלושה זוגות עיניים נמנעו מלהיפגש בעיני, ורק הנהנו. "הוא נכנס פנימה" אמר מישהו, אני לא זוכרת מי. "כמה פנימה?" שאלתי לאט. "כשהוא יצא משם, כל גופו התעוות בתזזית. מפרכס, עיניו מנצנצות באיזו אש זרה. גררנו אותו החוצה. ירדנו, והוא הסתלק בלי להסביר."

*

התיישבת על הספה מולי. משהו שאמור היה להיות חיוך נמתח במאמץ על פניך. "לא נראה לי שהרב יוסף יערוך את החופה" פלטת.

מישהו מהחברים שלך כבר עדכן אותי. יהודה חצה את הגבול. "פורץ גדר ישכנו נחש." אמר הרב, "גזרני עליך נידוי" אחרי שהוקיע את המעשה בפני כל הישיבה. ויהודה לקח מקלו ותרמילו ובא להתדפק אל דלתי הפתוחה.

אמא שלי נכנסה לסלון, לא מודעת למתח שבאוויר, והציעה שתיה ועוגיות. "הסעודה האחרונה" הפטרת. היי, חשבתי שציניות זה התפקיד שלי. "אתם מתוחים מדי, אל תקחו את זה קשה, מדובר בחתונה" אמרה אמא, ויצאה במהירות המירבית.

"אם אתה מתכנן קריירה של משיח, הייתי רוצה לדעת" המילים נורו מפי, מכות בך.

ואתה, מחפש בעיני קצת אהדה, מעט הבנה, ניסית להסביר. דיברת על קדושה, שצריך לחפש. "אבל למה בדרך של נדב ואביהו?" הקשיתי. "כי הקדושה תתגלה רק אם נבקש אותה, לולא הם ביקשו אותה, אולי לא היה לנו יום הכיפורים. ולו במחיר הזה." "לא! גבול שמת בל יעברון! לא אתה מחליט מה מותר ומה אסור!" "אינני יכול לשקוט." לחשת, בכאב. "אנו הולכים ובונים לנו בית ארזים, בעוד הבית הזה חרב. לפעמים צריך לעשות מעשים קיצוניים, כדי למקם את המרכז במקום נכון יותר. מי שמניע את העולם אלו האנשים המטורפים בקצוות. השאר רק הולכים בדרכם." אני יודעת בדיוק איפה שמעת את המילים האלו. אני אמרתי אותן... אבל אני התכוונתי לחוקי המדינה, לא לחוקי התורה! ומי שמך לאיש שר ושופט עלינו? או עליך?! דברת על הוראת שעה, ועת לעשות לה´ ועבירה לשמה. על כך שהראשונים צריכים לפעמים לעשות דברים אסורים, ולפתוח פתח לבאים, שכבר יהיו בקונסנזוס. דבריך היו חדים. כמו הרומח של פינחס. פוצעים בי, דוקרים עד מוות את כל אמונותי, פוערים תהום נוראית על הבלטות שביננו. ואני, נציגת החוק, עמדתי בפרץ. זעקתי "רבים היום העבדים המתפרצים מפני אדוניהם. לעבוד את ה´ בקשת? לעורר מודעות למקדש? האין כלים נאותים יותר?" "לא!" אמרת. "היום כל הישיבה שלי מדברת בחסרון שלנו, בכך שאיננו עושים דבר. אז הם גם ימצאו משהו חוקי יותר לעשות. הם לא היו חושבים על זה בכלל בלעדי." ואני, מזועזעת בכיתי, מי ביקש זאת מידך רמוס חצרי.

קמת, התקוממת. "את באמת לא מבינה?" שאלת, עיניך חסרות איזה ניצוץ שהיה בהן. "אתה לא מבין?" עניתי כהד. ויצאת. מבוהלת, קמתי אני ונגשתי אל הפתח, אך דודי חמק עבר.

*

הרבה זמן לא היינו לבד. אני, הים והחליל שלי. היום הייתי אפילו יותר לבד. כי החליל לקה באילמות נוראית. אולי לעליסה קרה דבר דומה, ואז היא בכתה, ובכתה עד שנוצר הים התיכון. ואז היא, והעכבר, ודודו טבעו בו. ודודו נכחד. רק נח נשאר. הלוואי והייתי יודעת לשחות, הייתי שוחה וצוללת עמוק ושולה אותם ממעמקים. ומבקשת מהם איזו עוגיה שתהפוך אותי לקטנה כ"כ, עד שאשכח שאני קיימת. הים נכנס לי לגרון, מאיים לפרוץ דרך העפעפיים ולהחריב את היקום.

"נזכרתי שאסור להעציב כלה" צל יהודה נפל עלי. שמחה פשוטה וכעס טהור נאבקו בתוכי, ואני, כלואה בתוך בועה נשבעתי, לא אצא מכאן עד ש... עד שמה? עד שתכנס פנימה, ואז הכעס יתפרץ מחורי אפי ואהדוף אותך החוצה מקודש הקדשים שלי? או עד שתבטיח להתרחק, ואני אשאר לבד, ואהבתי תפרוץ מעיני בדמע זלעפות?

לפעמים היתה לי הרגשה שאינך קורא אותי, אלא כותב אותי, ואני, חומר ביד היוצר שלך. מתעלם לגמרי מלבטי, התיישבת לידי, לקחת את החליל שלי ופלטת איזו מנגינה חצי צרודה חצי ורודה. חילול קודש קטן שלך. וכמו אחרי החלילן מהמלין, הייתי מוכנה לרוץ אחריך ולטבוע. ואפילו לוותר על עליסה והעוגיות.

והכל היה בסדר שוב. עם השיחות הרציניות, והטפשיות, העמוקות המצחיקות ההן. רק משהו בשתיקות לא היה כמו לפני כן. לא היו אלה השתיקות המתוקות כמו השקיעה הדוממת שהופיעה לפנינו. לך דומיה תהלה. אלא שתיקות מעובות, מעיבות. וטיפות השתיקה שלנו התעבו לי על המשקפיים, מונעות ממני לראות אותך.

מתישהו באמצע הלילה אזרתי עז ושאלתי שוב, "למה?"

"קנא קנאתי לה´ צבאות" ענית. מוכן שוב לשאת את מחיר מעשיך, ולנדוד. הנדתי בראשי. "אם תלכי עמי?" שאלת בחשש. והוספת, כאילו לעצמך, "באמת אי אפשר לתקן את העולם לבד... אבל ביחד..." מה היית? מטורף? יותר מדי מלא רגש?

חתול ג´ינג´י שטום עין וקטום זנב עבר ביננו. זה לא קשור לאמונות תפלות, אני פשוט אלרגית לחתולים. נרתעתי.

ואתה התרחקת אל הזריחה.

מעבר לעיקול ברחוב יפו נגלתה לעיני ירושלים במלוא הדרה, במלוא חורבנה. והפעם ראיתי הכל מבפנים. טוב, לא לגמרי בפנים...

"את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח" רחשתי בשחרית. ובינתיים נסתפק בבן יוסף...

את יודעת, אמר לי אליהו באחת ההזדמנויות,

הוא לא היה פורץ גדר, אלא מלך שניסה לפרוץ לו דרך. 

אנא, אל תתחילו דיון שעניינו: "מה יביא את הגאולה: עליה להר הבית או התנדבות בעיירות פיתוח". זה דיון טפשי בכל מקרה, ולא הנקודה.