למען האמת, חלון הראווה לא נראה מבטיח. כאן? באמת כאן אפשר למצוא את זה? חנה אמרה שאפשר למצוא כאן כל מה שמחפשים. ושהיא מתכוונת לכל מה שמחפשים. הבטתי שוב בכתובת המופיעה בפתק שבידי, ובמספר הכתוב על החנות לידה עמדתי. נאנחתי בשקט. המחשבה שהמסע שלי הולך להסתיים במקום כל כך לא מרשים היתה קצת מדכאת. אבל אני חייבת לפחות לנסות...   הדפתי את הדלת ונכנסתי.

דמיינו לכם מה הייתם מצפים למצוא בתוך חנות שחלון הראווה המסודר והמודרני שלה מכיל שלושה ורדים מפלסטיק, ווקמן וחמש בובות פרווה מחוייכות. דמיינתם? מעולה. אז מה שהיה שם בפנים, זה בדיוק ההיפך הגמור. "אולי זה בכל זאת המקום הנכון..." הרהרתי תוך כדי דילוג מעל כסא הפוך, אל עבר מה שניתן היה לזהות כדלפק, או מדף נמוך שנתלה עקום. תהיתי איך מוצאים פה משהו, בתוך כל הבלגן הזה, ואז ראיתי אותו, ליד הדלפק העתיק. טיפוס שנראה לא פחות עתיק, וגם לא פחות עקום. (אני חושבת שהיתה לו רגל מעץ, אבל היה חשוך מכדי להיות בטוחה בכך.) "מה את מחפשת כאן?" שאל הטיפוס העתיק, בקול שהביע מידה רבה של תיעוב מוחלט כלפי, כלפי העולם, וכלפי עצם הדיבור. האינסטינקט הטבעי שלי הורה לי שלקול שכזה עונים מהר, הבעיה היתה שהבקשה שלי היתה קצת מוזרה, ודורשת הקדמות ארוכות. "אמרו לי שבמקום הזה אפשר להשיג הכ.." "אז מה את מחפשת?" לקול נטול החביבות נוספה גם הבעת פנים הולמת. לא, לא יכול להיות שאמצא את זה כאן. הזקן החל לפסוע לקצה השני של החדר הגדול, חוטים נסרחים אחריו. הייתי חייבת להחליט.

"הרהור תשובה", פלטתי.

זהו, אמרתי את זה. כל כובד הגיחוך שבשאלתי נוחת עלי עכשיו, אחרי שהמילים יצאו מפי. עמדתי נכלמת, לא יודעת למה לצפות.

"את מדברת יותר מדי", פסק הכפיל של ג'ון סילבר, וכבר החל לפסוע ברווח בין שני מדפים, שעד לאותו רגע לא הבחנתי בקיומם.

ואני נותרתי להתלבטויות הקיומיות האלו, של אנשים חסרי כישורים חברתיים בסיסיים: רגע, אני אמורה לחכות כאן? או ללכת אחריו? אחחח, למה לא הלכתי מספיק פעמים לקניות עם אמא, אז הייתי יודעת איך להתנהג... נימוסים או לא, החנות הזו היתה מקום מפחיד מכדי להשאר בו לבד. עקצוץ מעצבן, מבשר סכנה, שגרם לי להביט מאחורי כתפי בפעם החמישית, הכריע סופית. ואני הייתי בין המדפים, בדממה המאובקת, רוטטת הקסם, של חפצים שאף אחד לא צריך.

ערבוביה של פעמוני מתכת סדוקים, דברים שצפו בפורמלין, בגדים ישנים ביחד עם מדפסת מבהיקה, דפדפות מנייר ממוחזר ופסנתר כנף נתגלתה על המדפים. אך בין כל החפצים הללו, היו גם דברים שנראו מוכרים. ואני גיליתי לתדהמתי, שכל המקומות אליהם הגעתי במסע הזה היו כאן, על המדפים.

בהתחלה חייכתי, כשאותיות זהב מתקלפות הכריזו לי "ספורי מעשיות", ואני חשבתי, "מצחיק, גם שם חפשתי... איזה צירוף מקרים". אחר כך הבנתי שצירוף מקרים זה לא... כל התחנות היו שם. מסתתרות מאחורי משהו אחר, תמימות למראה, אבל כאן. והמסע שלי הלך והתבהר מול עיני.

זה התחיל בלילה בלי ירח, כשישבתי על המרפסת, מהרהרת במדורות שהיו מאירות את השמים לו היינו מקדשים את החודש בראיה. ראש חודש אלול. ניסיתי להריח אותו באוויר, כמו בכל שנה. ריח של סתיו, געגוע וציפיה דרוכה. ריח של רגע לפני הקלה גדולה. אבל הוא לא היה שם. היה שם רק ריח של ייאוש, ואדישות, ואין אונים. "כבר היו לי ימים נוראים השנה" ,חשבתי. "וכבר אמרנו סליחות". ובכלל, למי יש כוחות עכשיו? ותוך כדי מחשבה ידעתי שכמו תמיד, אני אחזור בריצה לחיקו של אבא, שאני אסתכל על המקום לידי על הנדנדה, ואמצא שם את הרהור התשובה שלי. מקסימום אצטרך ללכת עד השיח היבש כדי למצוא אותו, בין העלים. אבל הרהור התשובה שלי לא היה שם השנה. לא על הנדנדה, וגם לא בשיח. "זה רק אתגר," חשבתי, "זה לא יכול להיות קל כ"כ, צריך להתחדש". הייתי בטוחה שהוא מחכה היכנשהו. אז חיפשתי. מאחורי השולחן, ובתוך המגירה, ובבית של יעל. אבל לא היה שם שום הרהור תשובה. רק הריקנות הזו, המעצבנת. וכבר הגיעו סליחות, והוא עוד לא נמצא לי. ואז נזכרתי במעשיה יפה אחת, שכל מי שהיה שומעה, היה לו איזה הרהור תשובה. קראתי. בשקט, ובקול, בלי פירושים, ועם. ונוכחתי לדעת שהרהור התשובה שלי לא נמצא בספרים. אולי, אולי הוא מטייל בהר של זהב ומבצר של מרגליות, אולי באיזה שדה תפוחים, עם הנסיך הקטן. מה שבטוח, הוא לא כאן. הוא גם לא היה בכל ההתנדבויות של היום שאחרי. היתה הרבה עשיה, והיו הרבה דיבורים. אבל תשובה לא היתה לי שם. המשכתי לחפש. אבל גם בים ובהרים הוא לא היה. ואז, חנה לחשה לי על החנות ההיא , שאפשר להשיג בה הכל. ואני... אני, אני הולכת כבר כ"כ הרבה זמן בין שני המדפים האלו, שעוד רגע אגלה שהיקפתי את כדור הארץ או משהו. כבר ממש חיכיתי לראות צנצנת עוגיות ועליהן כתוב "אכלי אותי". פשוט כי משהו, משהו חייב לקרות כבר, בין המדפים האלו- עם תמונות מהים של נתניה והרי גוש עציון, והפלאפון הישן של החברה מנצרים, וכל המקומות האלו שקיויתי למצוא בהם משהו, ולא מצאתי בהם אפילו אתונות. דווקא בחומש היתה אתון, נזכרתי. ושוב, הזכרון הביא עמו רק שברון לב, ולא מהסוג שמביא לקרבת א-לקים.

הזקן הצולע חיכה לי. סופסוף. רק עוד צעד קטן לאדם ואמצא, ושוב אתפוס בידי את הרהור התשובה שלי, אאחוז בידו בגאווה ואסתובב איתו בכל מקום, מאזינה ללחישותיו העדינות, המסבירות כיצד להבין את העולם המטורף הזה, ואיפה לחפש את הקב"ה. מאחורי הזקן עמדו שתי דלתות. העלמה או הנמר, חייכתי לעצמי. אבל הדלתות כלל לא עניינו את הזקן, הוא היה עסוק בטלפון. "זהו", הוא אמר, והניח את השפורפרת בתוך קן נמלים. "דברתי איתם שם למעלה, והם הבטיחו לסדר את זה." הייתי בהחלט מבולבלת. "היה להם קצת בלגן השנה, בגלל כל התפילות האלו באב. לוח השנה זה לא לגמרי התחום שלהם, לא סתם זה נמסר לאחריותנו... אז חל איזה בלבול בנוגע להרהורים שלך, ושל עוד כמה אנשים. והעצבות של אב נדבקה אל כמה אחרים ומסרבת להתפנות.. סליחה..." הוסיף נוכח מבטי. "אבל זה בסדר עכשיו. המוניטין שלי שוב הצדיקו את עצמם." "אהה, אבל איפה הוא? אני לא מרגישה אותו", כפרתי במוניטין. "אה", חיוך של איש עסקים ממולח, אך בלי רופא שיניים נשלח לעברי. "ארגנתי במיוחד בשבילך משהו מיוחד" (זה לא ימצא חן בעיני חשבון הבנק שלי...) "את תנקבי בשם המקום שבו הרהור התשובה שלך יהיה, והמקום הזה ימצא מאחורי הדלת הימנית. אבל אז, תנקבי בשם המקום אליו את תגיעי- מאחורי הדלת השמאלית" ושוב, מצאתי את עצמי בוהה בשיניים שחורות. איזו מן דרך לפתור את הבעיה? להכריח אותי להיות במסע... זה מה שהם רוצים שם? פשוט לא רוצים לתת לנו מנוחה? כמו יהודיה טובה, התחלתי לחשוב איך לתחמן- כי מקום יכול להיות גם מקום נפשי... ואז גם אני וגם הרהור התשובה שלי יכולים להיות בבית, במרחק של תפילת מנחה אחת...

אבל כשהזקן אמר, "נו, לאן הוא יגיע?" לא הצלחתי לעצור את עצמי מלענות- "חומש".