תודעה ליטאית בטוחה מול עיניי, שחווה את עצמה בטירוף. משקפיים גדולים, לא אופנתיים אך שטרם הגיעו לכלל לא אופנתיים בעליל, על זוג עיניים, המצטמצמות אך מעט נגד השמש הקופחת בתכול עמום. אזניות לאוזניו, ואינני צריך לנחש מה הוא שומע. בקולו הגבוה הוא חולק עמי את המוזיקה שלו. מבטו הזגוגי הזחוח מלווה צעדי רגלים קלילים מכאן לשם. מדי פעם מבטינו נפגשים, הוא עוצר לשנייה את שירתו הצורמנית, וממשיך. תודעה הסדרניקית בטוחה מול עיניי, שחווה את עצמה בטירוף. משקפי שמש, חולצת טריקו אדומה. אני קורא מהחולצה: מחלקה 1, בני"ש 2000. גם תיק הגב שלו הוא מזכרת מהצבא – פלוגת הרעם, סוף מסלול אוגוסט 2000. איזה מסלול בדיוק הוא סיים, ולמה הוא חייב לסחוב את הצבא על עצמו לכל מקום? אני אוהב לשמוע מוזיקה חסידית, במיוחד את הקלטת הזאת, ולשיר עם המוזיקה. משום מה הוא בוחן אותי. מפריע לו שאני שר? הוא מוציא מתיקו מחברת שחורה ומתחיל לכתוב דברים. מן הסתם, לא חידושי תורה. עוצר לי טרמפ. אני עולה עליו, המחברת בידי. קשה להמשיך לכתוב תוך כדי נסיעה, עם תיק על הברכיים. אני חושב על חג השבועות שיתקדש עליי ועל כל העולם בעוד כמה שעות, ובו נקבל מחדש את התורה. הליטאי, שאיני יודע את שמו, ואני. אינני יודע מה היעד שלו, ומכל מקום, אני מאחל לו שימצא טרמפ מהר. אני יודע שאת הסיפור הזה אני יכול להמשיך רק על עצמי, ומצר על זה שחצי סיפור נשאר בטרמפיאדה. אני מגיע לישיבה, אוכל ארוחת צהריים, והולך לנוח. לשווא. זיכרונות אמש תוקפים את הנפש העייפה, שהייתה מתה לשכוח. אירוסיו של חבר. שירה, אוכל, שמחה. אני שר, אוכל, מתקשה לשמוח. אהבה חדשה-בסל-המִחְזוּר מסתובבת בין בני המשפחה, וכל אימת שאני רואה אותה, המבט שלי נכבה. לך תגיד לה שלום, דוחקים בי החבר'ה. מייד אני הולך, אני אומר להם ולעצמי. אני חותך את דרכי דרך ערמת הבנות ונכנס לשירותים. מתרוקן, מתכונן. ביציאה מהשירותים הפתעה – גבה חוסם כל מעבר לאנשהו. אני חייב לפנות אליה, ולו כדי לבקש לעבור. אני מתקרב, וחצי-לוחש לה: שלום, דליה. תודעה חילונית עצובה מול עיניי, שחווה יותר מדי את עצמה, ולא שמה לב לעולמות רגשיים שמסביבה. היא לבושה יפה מאוד, וברוך ה' יצאה קצת מרזונה החולני. היא כל כך צנועה, כמו שהייתה כשיצאה אתי, כשחשבה שהיא דתייה. כשנמאס לה מההצגה, והיא נפגשה אתי לבושה אחרת, זה הציק לי. ועם זאת, הערב, לבושה כל כך, היא נראית כמו ארון מתים של עצמה. כל כך לא קלילה בחצאית הלוכדת. אני מתקרב, וחצי-לוחש לה: שלום, דליה. היא חצי-מסתובבת אליי, ואומרת: היי. וחוזרת להתעניין בפונקציות של הפלאפון של בן-דוד שלה. ועל המיטה בערב שבועות, אני רוצה לישון, שיהיה כוח ללמוד כל הלילה. רוצה לסגור חלונות שנפתחים בראש בדיוק כשמנסים לפנות אותו. אך על-כורחי אני מהרהר לעצמי על ההתמקצעות המתרחשת בי, כאוצֵר אובססיבי במוזיאון התודעות.