מחשבות שרציתי לחשוב
בשובי מן ההר אל העמק
נמזגו אל מדרון הקולות
במחול ערפילי של צלילים.
ורגעים יקרים שחלפו
בצידה העולה של הדרך
נתעטפו במסגרת זהב
הבוהקת בינות לצללים.
רן *
-
"La vida es del color del que yo quiera verla..."
(החיים יהיו בצבע שבו אני ארצה לראות אותם)
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] במחול ערפילי של צבעים.. איזה משפט! :) משו. [ליצירה]
- [ליצירה] בס'ד מוחשי ביותר. אפשר לחוש ממש.. [ליצירה]
- [ליצירה] מדהים איך כל מחשבה אפשר לתאר בצליל... גם לשיר שלך יש מנגינה! את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק... [ליצירה]
- [ליצירה] מן ההר אל העמק יש מדרון. הוא מדרון הקולות, אליו המחשבות נמזגו=נכנסו לתוכו, והמדרון, הווה אומר הקולות, והמחשבות - הפכו אחד, תוך מחול ערפילי של צלילים. בעצם, האני השר רוצה לבטא את הסוגים השונים של הצלילים - הקולות מחד, והמחשבות מאידך. גם המחשבות הן צליל, בעצם. צליל פנימי של הנפש. הקולות הם הצלילים החיצוניים, כמו שהמדרון בין ההר לעמק נמצא בחוץ. 'בשובי מן ההר אל העמק' - העמק הוא ביתו הקבוע של האני השר, אך הוא טיפס, אולי לטיול, אל ההר. את כל המחשבות שהוא רצה לחשוב, הוא רצה לחשוב בירידה בחזרה, לא בעליה. אך מחשבות אלו לא נחשבו לתוך עצמו - הוא לא ספג את המחשבות אל פנימיותו וחשב אותן, אלא - הן נספגו בדרך, במדרון הקולות. הוא, בעצם, הכניס מעצמו לדרך, כמו טבע בה את צעדיו. וכל זאת - 'במחול ערפילי של צלילים'. הקולות והמחשבות נמזגים במטושטש זה בתוך זה, אל תוך צליל לא ברור, בתוך ריקוד, המחול הלז מזכיר את מעוף הכלולות של הנמלים בעונת הזיווג (נו, הייתי חייבת!), ריקוד משולהב בו נמזג הפנים והחוץ - המחשבות והקולות - אל תוך הצליל העליון והנצחי, המחבר בין השמיים והארץ, בין הפנים לחוץ, העל-אנושי. המחול ערפילי, שכן - איננו יודעים בדיוק מה קורה באותו מפגש מסחרר. אולי זה מעל ליכולת ההבנה האנושית שלנו. הבית השני נראה קשור, אך עם זאת - לא קשור. הוא מדבר על אותה הדרך, אלא שמהצד העולה שלה - נדמה שהאני השר נזכר ברגעים בהם עלה אל ההר, מהעמק שהוא ביתו. רגעים יקרים שחלפו - נותן הרגשה של 'התבזבזו'. כל אותם רגעים שהתבזבזו כביכול, נתעטפו במסגרת זהב - זהב הוא דבר יקר. אולי הרגעים לא נתבזבזו - אלא פשוט היו יקרים, ועברו בנעימים, ולכן מוסגרו במסגרת זהב - לא מוסגרו, נתעטפו, נותן הרגשה חמימה יותר, אישית, מחבקת, ביתית. נראה שהאני השר מתגעגע לחמימות ביתית. אך בכל זאת - מסגרת זהב זה דבר נוקשה. הזהב הוא מתכת, ומטבע כל מתכת הוא להיות קרה. המסגרת הזאת 'בוהקת בינות לצללים'. - היא נקודת אור יחידה בין צללים רבים, בין דברים רעים, רגעים פחות יפים אולי, החשוכים, הקרים, הלא-ביתיים. תמיד קר יותר בפסגת ההרים. העמק מסמל את הבית והחמימות. למעלה - על ההר - קר. אבל בכל זאת, הרגעים היקרים חלפו בעת ההתרחקות מהבית ומהחום, אולי הם פשוט היו מיוחדים ויוצאי דופן, לכן הם יכלו להיכנס לתוך מסגרת זהובה, שמאירה את העולם שמחוץ לבית, שוב, הפנים והחוץ. מה יש בתוך המסגרת, ומה מחוצה לה. כמו תמונת-מזכרת, חוויה שעברה ולא תחזור, נתלה בחדר, מסגרת מזהב. היה נחמד לצאת מהבית, אך כעת אין לכך עוד טעם. הרי בבית, אחרי ככלות הכל, תמיד הכי חמים, וזהו המקום אליו תמיד חוזרים. (אך, לו לא היכרנו את קורות חייו של המשורר הדגול...) החיבור בין החוץ והפנים בבית השני הוא המסגרת. המסגרת מבדילה - אך יש בה שני צדדים - מצד אחד היא זהובה ויקרה, מצד שני היא קרה. היא שומרת את החום בתוכה, את הרגעים היקרים, אך מאירה לבחוץ. כמו הצלילים - שמחברים בין המחשבות שהן הצלילים הפנימיים, לקולות, שהם הצלילים החיצוניים. אך ההבדל בין שני הדברים הוא, שהמסגרת והרגעים בתוכה הם 'רגעיים' יותר. הניגוד בין המחשבות והקולות תמידי. [מזכיר במקצת את האווירה של אלתרמן בכוכבים בחוץ...] הה. יוצר דגול, בזה אין ספק. ישירות ליצירות האהודות. [ליצירה]
- [ליצירה] "הו, רן.." אמר פו וחזר להתעמק בצנצנת הדבש האהובה עליו ביותר. בהשראת הודעות טקסט של מישהו... [ליצירה]
- [ליצירה] --- לא, היה טוב למחוק את זה כי זו לא היתה יצירה ראויה. [ליצירה]
- [ליצירה] --- אהבתי את זה מאוד. אבל לדעתי, היה עירוב בין 'אלים' שליליים לפחות שליליים. לא יודע. אל בריחת הסידן נראה לי לא קשור. [ליצירה]
- [ליצירה] --- זה רחב, נעים לקריאה, מצריך כמה קריאות. מה זה הוקנו? [ליצירה]
- [ליצירה] --- ובכן, סקוטיה זו השמיכה הסגולה והחמודה שלי, מגיל 3 ועד ימינו אנו. בפורים שתינו אצל הרב, והיינו שיכורים. [ליצירה]
- [ליצירה] --- כהרת אגב, יש בבחנה בין כתיבה לבין פירסום. קשה לי להבין את התמיכה בפירסום יצירות עצובות לחלוטין. את נתינת הפומביות להן. (יותר מאשר את עצם הכתיבה) [ליצירה]
- [ליצירה] --- יצחק בן מרדכי! עדיף להיות חילוני בארץ---> מאשר דתי מחוצה לו?! חושב שזה לא נכון בכלל. ============== הקטע נגע בי, ואהבתי אותו מאוד, על-אף שאם הייתי כותב קטע בסגנון, לא הייתי כותב אותו ככה. (בלי ה'גם תתאמץ לסגור את האוזניים' או משהו כזה, ועם מאפיינים שונים) [ליצירה]
- [ליצירה] --- איזה חכם. [ליצירה]
- [ליצירה] --- הדפסתי וקראתי. חיפשתי קודם אתרים על הר הבית ובית-המקדש, ולא כל-כך מצאתי טובים. כולנו מתגעגעים אליו. [ליצירה]
- [ליצירה] --- נשק הוא תכשיט?! (חומה! פנים המומות) לפעמים הריגה זה דבר טוב, זה מה שאני טוען. וכמו שיש... אממממ... מחבט טניס למשחק טניס, כיסא לישיבה וטלוויזיה לצפות בערוץ תכלת, יש נשק שנועד להרוג את הרע. ונכון, הריגה היא לא הבסט אוף דה בסט (ובמקום אחר אני דן עם מישהו ששלום זו השאיפה שלנו, אם נתנתק לרגע מהנסיבות), ועובדה שדוד לא נבחר לבנות את בית המקדש (הרב שרלו הרחיב על זה בספר שלו על שיר השירים), אבל היא גם חלק מבניינו של עולם. וברור שלשחיטה יש הרבה סייגים, אבל היא מצווה. ועוד נחזור אליה. אולי המושכ טהור לא שייך לנשק, אבל לא בגלל שהוא נועד להרוג, אלא בגלל משמעות המילה טהור. [ליצירה]
- [ליצירה] --- הו, זה יפה. [ליצירה]
תגובות