שקט. כל-כך הרבה שקט יש כאן. כשרק הגעתי זה אפילו קצת הפחיד אותי. נראה טיפה לא טבעי, כאילו זה שקט לא מקומי, אולי אחד מיובא מאיזה פסגת הר מושלגת. מייצאים אתם בארגזים ענקיים למדינות עם מחסור כמו שלנו, ומקבלים את אותם ארגזים ענקיים בחזרה מלאים בפלאפל או במבה. ככה אנחנו תיקו. בינתיים יש את השקט הזה. מעין הכלאה בין ענק רוסי מנומנם לשומר בריטי במשמר המלכה. האדישות המתעלמת שלו פשוט דורשת ממך לקנטר אותו קצת, בעיטה בתחת שתכריח אותו להכיר בך. אולי באמצעות איזו צעקה קטנה, מרי לא צפוי באמצע שלוות שלטונו הבלתי מעורער?...; הם בטוח לא יבינו אותנו. הם בטח יבואו וינעלו אותנו בחדר עם תרופות, כמו פעם קודמת. אולי אפילו חשמל, כמו שאיימו. אז אולי נצעק בחוץ? שם בחצר, בחיק הבוקיצה? דוקא יום נחמד יש היום. "ירוק ושטוף שמש, מלא כלורפילים מדושני עונג המתבטלים אל מול שמש גוססת של בין ערביים" אני, יש לי משפטים לפעמים...הורג את עצמי. אללה יודע מאיפה הם באים. בגלל זה החברה כאן קוראים לי "ארטיסט". רק שלפעמים כשאני עושה שטויות וכועסים עליי הם מתבלבלות להם האותיות והם בלי לשים לב צועקים בטעות "ששי האוטיסט". אז אני עוצם עיניים ומצייר לי בראש מילים יפות, עם פיתוחים וסילסולי דיו ואז משחק איתן קצת בראש עד שמסתדר לי מהן סיפור, כמו פעם, וככה מרגיע את עצמי. אני אומר לאמיר שאני יוצא שניה לחצר, והוא עושה קצת פרצוף אבל קם ופותח לי את השער ועוד מוסיף בזעף: "רק אל תשכח את עצמך שמה, כמו פעם שעברה שחיפשנו אותך שנה עד שגילינו שמתוק שלנו לא התאבד או ברח. הוא רק בגינה. כותב שירים.." הוא מגחך בלעג בצחוק המגעיל שלו וסוגר אחריי את השער. שמש אדומה מקבלת אותי בחוץ. מתחיל להיות קריר ובאויר עומדת הרגשה קצת עצובה, כזאת שמשתלטת עליך אחרי דפדוף באלבום תמונות משפחתי מצהיב. כל מיני זכרונות לא קרואים לפתע מתלבשים יפה ויוצאים לטיול קצר בתודעה, אבל הפעם הם דוקא עושים לי טוב. כמו לשמוע שיר מתוק ונשכח ששמו פתאום ברדיו ועושה לך צמרמורות... בדרך למקום שלי בגינה אני נזכר איך אני ואחותי ואבא ואמא שלי היינו נוסעים כל שבת באוטוביאנקי הכחולה והמתפרקת ביד לא זהירה של אבא ( שהוא מעולם לא הסכים למכור בגלל הסנטימנטים, שאז סתם הייתה מילה ארוכה ומסובכת לתאר דברים ישנים שאף אחד אחר לא רוצה, ואני בכלל חשבתי שהוא התכוון " סנטימטרים" ואף אחד לא רצה לקחת את הטרנטה המתקלפת בגלל שהיא הייתה כזאת מיניאטורית, מין אוטו- צעצוע מפלצתי..), וכשהשמש היתה טובה אלינו היינו מתנחלים כל פעם באיזה פארק אחר עושים שם פיקניק בצהריים, ואמא היתה מכינה מלא אוכל במיוחד שנאכל שמה, ואבא היה מסביר קצת על האזור ואחרי האוכל נרדם עם העיתון של שבת על הבטן ומגבת על הראש, ואני ואחותי היינו הולכים לקטוף ברל'ה ביער ועושים לאמא הפתעה עם זר של חמציצים שהיא היתה מחייכת אליהם אבל ישר זורקת כי "חתולים השתינו על זה וזה בטוח מביא מחלות..." באה לי מחשבה שנורא מוזר שכל ההלוויות הן תמיד בבוקר או בצהריים, מתי שחם ומעיק ונורא לא נוח, ואף-פעם לא בשעות כאלה, שהן השעות הכי עצובות ביום גם ככה. אני אגיד לחיה בלילה שאם בסוף יצא לי למות כאן שתבקש מהמנהל באופן חד פעמי אם הוא מוכן שיקברו אותי קצת יותר מאוחר, נגיד בשש בערב, ככה שהדמעות לא יתאדו מהזכרון ישר אחרי שיצאו, ונכון שזה חריג אבל מצד שני גם אני. המקום שלי נמצא ליד הקצה הצפון-מזרחי של החצר. הצמחייה בו יותר עבותה ופרועה ופחות מושקעת מאשר בשאר החצר, בעיקר בגלל שכמעט אף אחד חוץ ממני לא מגיע לכאן. לא בכוונה, בכל אופן.ספסל עץ מתבודד ואכול זקנה צמוד לאותה גדר חיה, כמעט נבלע בתוכה. נראים כל-כך שייכים אחד לשני. כאילו היו שם ביחד מאז תחילת הזמן, כמו זוג ישישים בטיילת על החוף, שני פסלים קמוטים עומדים ללא ניע אל מול השקיעה. כשאני מתיישב עליו אני מרגיש כאילו גם אני נטמע בכל הירוק הזה, רואה ואינו נראה, כמו נשאב לתוך כשוף מיסתורי שהוטל על השולחן לפני מאות שנים," חלק מנקמתה האחרונה של האלה אפרודיטה בבני האדם על שזנחו כך את האהבה ורמסו באכזריות את ההרמוניה עם הטבע ." אני רושם לפני שיברח לי. יוזף, זה שהיה נוהג להפשיל מכנס אל מול תלמידי בתי ספר יסודי, עובר על פניי ועושה שלום עם היד. אני מחזיר וחושב לעצמי שלפעמים, בעיקר כשאני שוכח איפה אני נמצא, נראה לי ממש מוזר שמכניסים לכאן אנשים כאלה שעם כל הכבוד הם ממש, ממש מוזרים. תוך כדי אותה הנפת יד מצליח גם למלוק לי פרפר שנח לו על ענף סורר, ומזדרז למסמרו לצד חבריו הסדורים להם שורות שורות של חופש על הספסל בשלווה מוכת יופי. מנפה את אלו שדהו וקהה יופיים ובמיוחד כואב לי על הסגול עם ההפרעות הירוקות שקיוויתי עליו להתענג עוד זמן מה, והאפיר לי פתאום כמו עיניים של איש שנבל. שוקע חזרה בבדידותי וחושב על הביקור של קרן, קרנוצ'קה, שלשום. התיישבה לצידי בשקט וחיפשה צורות באויר לכמה דקות, ואז התנערה פתאום והביטה לי חזק בעיניים. " אני צריכה שתקשיב לי טוב, ששי. זה מאוד חשוב" יש לה הרבה קמטים חדשים שלא זכרתי, וגם המבט שלה שונה. כמו מגנט שעבר קיטוב התהפך הברק שלה בעיניים למשהו אחר, מפחיד, שיחד עם השערות האפורות שאני רואה פתאום שנוספו והאדום בעיניים משווה לה מראה קצת מכשפתי. קשה להאמין שהיא בסך הכל ארבע שנים מעליי. "ששי? ששי! זה חשוב, תתרכז!" ואז מדברת במשך כמה זמן על אבא שלנו ומתנצלת בגמגום שפחדו לקחת אותי להלוויה שבוע שעבר כי הרופאים אמרו שזה יכול מאוד לפגוע בהתקדמות שלי, שזה הדבר הכי חשוב בעולם עכשיו, ובכל מקרה היא הביאה לי לכאן כיפה וסידור שאני אוכל להגיד קדיש אם אני רוצה, וכאן הקול שלה מתחיל להישבר והיא מנסה שאני לא אראה את הדמעות שהיא מנגבת מהר לפני שיגלשו, ואני מסיט לה קווצת שערות שבורה מהמצח וחושב שזה לא הבדל גדול להיות יתום. שיר ישן עולה לי בראש, שברים של לחן מרוקאי מסורתי ומילים בשפה שעוד מתנגנת לי לפעמים בראש, שאמא הייתה שרה לנו פעם לפני השינה או כשהייתה נזכרת בעצב באמא שלה שהייתה שרה לה את אותו הלחן; שכחתי. הרבה דברים נמוגים לי מהזכרון בזמן האחרון, או יותר נכון לא נמחים לגמרי, רק נמרחים כמו דיו על נייר לח שברור שהיה רשום בו משהו ובשום פנים ואופן אי אפשר לנחש מה. מוציא מהכיס כמה ניירות מקומטים עם רעיונות אחרים שעלו לי בזמן האחרון. לא רעיונות משהו. "לא מדבר יותר עם אופטימיות. נכון שאני אומר את זה תמיד אחרי כל ריב איתה, אבל הפעם זה רציני. לא מוכן לסלוח לה. לא אחרי הסכין שהיא דפקה לי בגב" ; יש עוד כמה אבל זה הכי נראה לי. כמה שזה מצחיק כתבתי אותו בכלל לפני איזה חודשיים. בכל מקרה אין לי כח לפתח שום דבר עכשיו, אז מחזיר את הניירות לכיס ונשען אחורה. את שלושת רבעי השעה עד הארוחת ערב אני אעביר ככה, כשהבריזה מלטפת לי את המחשבות שצפות לי בראש כמו עלים ברוח, ונזכר שוב בביקור של נוצ'י, שלפני שהלכה ביקשה ממני שוב ושוב שאשמור על עצמי כאן, ובחיבוק החזק של לפני עזיבה עוד לחשה, כמעט לעצמה, "אנחנו זה כל מה שיש. תזכור את זה, מתוק". מלאכים ציפורים מעליי מזמרים לי את השיר שאני הכי אוהב בעולם, מפזרים בתוכי את תחושת הרוגע השמיימי. באמת שטוב לי כאן. תודות למקום הזה, ביחד עם עזרה לא מבוטלת מתרופות ההרגעה, אני אדם אחר. ...OH, SWEET NOTHING,. ההרפיה המושלמת למח דואב. העצמי, שבחוץ אולץ להישאר קשור, ולכן רץ במעגלים סביב עצמו עד שהסתבך וכמעט נחנק, מוצא עצמו כאן אובד במרחבים הענקיים של השכחה הממכרת. בלי "ייסורי הגוף", בלי "מצוקות הנפש", לפעמים אפילו בלעדיי. זה רק השקט הזה שמפריע לי לפעמים.       אאאאהההההה!!!!! אהה.. זהו. מושלם.