מצאתי סיפור שהלך לאיבוד. על מקלדת אחד המחשבים הציבוריים הוא ישב לו מקופל לתוך עצמו, כמו כלב על קבר בעליו המנוח. אולי לא הייתי צריך לפתוח, בטח שלא לקרוא, אבל גם פתחתי גם קראתי. עניין של סקרנות ממארת ופחד בטחוני מושרש- ומה אם היה מדובר בסודות מדינה? זה הזמן להבהיר עוד בטרם נתקדם כי אין כאן שום תעלול או אחיזת עיניים ספרותית, וממדמנת נפשי השסועה לא עומדת לקפוץ בשום שלב שהוא איזו דמות מפוצלת ולדרוש בעלות על הסיפור. גם אם הייתי רוצה לנכס לעצמי את הקטע הנ"ל, ואינני מכחיש שהמחשבה עברה במוחי, בקלות ניתן יהיה להפריך זאת. עניין של סגנון, זה לא המקום לפרט. דבר נוסף. אף כי ייסורי המצפון על שהסתרתי דבר מציאה זה קרוב ללבי אכלו בי, העדפתי זה זמן רב לסבול את נגיסותיהם הקטנות על פני ניסיון מציאת בעלי הקטע. שבע שנים ליתר דיוק. תקווה לי שלא חיכיתי זמן רב מדי. אולי קיוויתי שעם הזמן והידרדרות הזיכרון אסתכל בדף והוא כמו יקרא לי "אבא", אולם ככל שעובר הזמן אני מקבל בהשלמה גוברת את מבטו המנוכר. אולי כדאי שאזכיר גם עוד דבר. לאותו הסיפור מספר אחים ואחיות, כולם חלק מאותה חבילה ראשונית שאספתי חרש לתוך התיק. אם וכאשר יימצאו בעליו החוקיים של הקובץ, יידרש להמציא בפסקה או רעיון סימני היכר לפחות לשניים מהסיפורים טרם יזכה לאיחוד מחודש. לאחר ההקדמה הארוכה והמשמימה הזו לבי אומר לי כי סוננו כל אלו אשר אינם קשורים לעצם העניין ונותרנו רק אני ואת. איך אני יודע שזו "את" ולא "אתה"? תחושת לב. ביליתי מספיק זמן עם סיפורייך. וגם את, אינך יודעת מדוע ממש את ממשיכה לקרוא ורק אותו אינסטינקט אימהי עלום מפעם בך להמשיך שורה ועוד אחת. נותר רק לבצע ווידוי זהות של בחזקת הנעדר. לא אמתח אותך עוד, הנה הקטע הקטן: "היה כל כך חם. חם ומשעמם. הייתי לבד בבית. אמא ואבא היו בחו"ל, והחתול שלי מת. לי לא היה מה לעשות וכעסתי על זה שכולם עזבו אותי. שמתי לב שבסופו של דבר כולם עוזבים אותי, כי כולם דואגים לעצמם לתוכניות לפניי ואז כשבא לי לעשות משו אז אפאחד לא בבית וכולם עסוקים. אני לא כזאת. אני תמיד עושה דברים ברגע שמתחשק לי, ואני לא יכולה לתכנן שומדבר כי אני לא יכולה לסמוך על עצמי שבאמת יהיה לי מצברוח לעשות את זה אחר כך. זהו. אז בגלל זה אני לא מתכננת דברים מראש ועושה רק מה שמתחשק לי. עכשיו אני אבל לא יודעת מה לעשות. כי יש קצת ריח לא טוב, והרבה זמן הוא לא התעורר כמו שאמרתי , החתול שלי. גם לא ידעתי איך להזיז אותו. כי אמרו שכשמישהו מת, ישר צריך להזיז אותו כי אחר כך הגוף שלו מתקשה. ואם הרגל שלוה לדוגמא הייתה מקופלת, אז אחרי כמה שעות כבר אי אפשר ליישר אותה. אז ליטפתי את החתול שלי, ונשבתי על הריצפה כדי להתקרר. היה לי חם. חם ומשעמם..... סוף " זה הכל. ואם את לא קוראת את זה עכשיו, אם מישהו אחר מכיר, שמע או יודע הוא מוזמן מאוד ליצור קשר. אני אחכה. חשבתי לסיים בפואנטה או טוויסט קטן, אבל אז נזכרתי שזה לא סיפור באמת, סתם קטע, אז אסור. איה, שובי הביתה.