בדילי עץ, מהודקים חזק חזק אחד לשני בחיבור איום ומזוויע. וכך שיניה (או מה שנשאר מהן) מהודקות... חזק... חזק. גלגלים, מברזל, מפלדה, נושאים את הזוועה הזו על גבם. וכך גם עיניו הקרות, נוצצות בפלדה חרוכה, בדם תינוקות... "בחרי!" רק אחד, בחרי! כאן, מיד! "בחרי!" ואבוי לך אם לא, (ואבוי לך אם כן. חחחח. אבוי ואבוי חחח....) כי מה שתבחרי, אלי קבר לא ילקח, לא כעת, חחח עוד מעט... רגע קט... והיא, ששרידי שיניה מהודקות, שעיניה עצומות, וקמטי הזווית מכווצים בכאב, לא רוצות, לא לראות. ורגליה, כמו בלי רצון, רוצות לעלות לקרון, ולסוכך על בניה, עוד, עוד עד מוֹת. "נו, בחרי, ארורה!" איזה ילד תקחי, חה חה חה מי את רדתו לשאול תמנעי? בחרי!!! והיא, שיודעת כי אין מה לבחור, לא בוחרת, רק לוקחת אחד, בחוזקה קורעתו מאחיו, כי אותו בחר משמיים, זו גזרתו בחירתו...