ההלוויה נערכה יום לאחר מותו של המלך, ובניגוד למה שחושבים על הלוויות של מלכים, הטקס היה קטן וצנוע. השתתפו בו המלכה, בנם היחיד – הנסיך, כמה שרים מהממלכה וקרובי משפחה מצד המלך. המלך נקבר רחוק מהארמון, במקום בו נולד וגדל. כשהיה ילד נהג תמיד להתרוצץ במרחבים הירוקים שהקיפו את ביתו ושם ביקש להקבר. ההלוויה כאמור הייתה שקטה וצנועה, אירגן אותה שר הכספים של הממלכה שהיה השר המקורב ביותר למלך וגם חברו הטוב ביותר. בהודעה שנשלחה לציבור נאמר כי המלך נפטר ובינתיים מופקד שר הכספים למלא את תפקידו (עד המלכת הנסיך), ההלוויה סגורה לקהל הרחב אך ניתן יהיה לעלות לקברו כשתימסר הודעה על כך. המלכה רצתה טקס ממלכתי מפואר ושיוזמנו נציגים מכל הממלכות השונות, אבל שר הכספים נשאר נאמן לבקשת חברו, מלכו. בקרב העם כבר נפוצה השמועה על כך שהמלך גוסס, אף אחד לא ידע ממה, ועד היום רוב העם לא יודע שהמלך סבל ממחלת צפדת הרסטות הנדירה והמסתורית. המלך היה אהוב מאד בקרב הציבור, כולם אהבו אותו וכולם היו עצובים והמומים כששמעו על מותו. הוא היה באמת מלך טוב שדאג לענייני הממלכה ולהתפתחותה, דאג לתושבים, לרווחתם, ולא העביר את זמנו על כס המלכות בנהנתנות יתר, שעשועים ומותרות כפי שנהגו מלכים רבים לפניו וכפי שככל הנראה ינהגו אחריו. הוא הגיע למסקנה שהיות והוא מלך, גם ככה כל מה שיבקש הוא יקבל וכבר יש לו כל מה שהוא צריך או רוצה, לכן הוא פעל לרווחת התושבים, שמע לקולות העם ולא הטיל מיסים כבדים, ובקיצור- היה מלך טוב. באחת השנים הקשות שעברו על הממלכה מבחינה כלכלית החליט המלך, במקום להעלות את נטל המס, על קיצוץ משכרם של שריו ושאר עובדי הציבור בממלכה. כמובן ששרים רבים התנגדו למהלך, למעט שר הכספים שעליו גם הוטל לבצע את המשימה. שר הכספים היה איש חכם מאד והמלך מאד העריך אותו ושמע לעצותיו. בין השניים שררה ידידות ארוכת שנים שהתחילה ביום שבו הגיע המלך (שהיה אז אביר) עם המלכה (שהייתה אז נסיכה מכוערת והיום היא רק מכוערת ומלכה), שאותה הציל מידי דרקון אכזר (שהיה דרקון אכזר). שר הכספים שהיה באותם ימים שר כספים צעיר ונמרץ שפעל תחת המלך הקודם (אביה של המלכה), היה הראשון שראה את השניים נכנסים לארמון. הוא מייד קרא לצוות רפואי שיטפל בשני הצעירים התשושים, בנסיכה ובאביר. הוא שלח משרתות אל הנסיכה שירחצו אותה וידאגו לה וניגש בעצמו לעזור לאביר לצאת מהשריון הכבד. האביר ושר הכספים התיידדו מהר מאד ובאחד הימים, אחרי שהאביר והנסיכה כבר התחתנו, באחד הטיולים הרגליים הרבים שלהם, הם הגיעו לנהר שורץ פירנאות, אותו נהר שבו הציל האביר את הנסיכה. האביר הפר את שבועתו לנסיכה ובפרץ של התוודות הוא סיפר לשר הכספים את האמת מאחורי סיפור הגבורה. האביר בכלל לא נלחם בדרקון, הדרקון בכלל חטף התקף לב והתמוטט ואת הזרת ברגל ימין האביר בכלל איבד בגלל שחצה יחף את הנהר. שר הכספים נשבע שלא יספר לאיש את מה שהאביר סיפר לו. רוחו של האביר נפלה מיד אחרי שסיים לספר את הסיפור ושר הכספים שקלט מייד את השינוי במצב רוח של חברו ניסה לעודד אותו וסיפר לו את הסיפור האמיתי מאחורי הצלקת שיש לו על היד. כולם חושבים שהצלקת היא תוצאה של כוויה חמורה ששר הכספים קיבל בשעה שהציל ארבע נפשות מאותה משפחה וחתול, שביתם עלה באש. הסיפור מפורסם- שר הכספים מסתובב בין בתי הכפר כשלפתע הוא רואה עשן שחור מיתמר מאחד הבתים. הוא מייד רץ לבית שממנו עלה העשן וראה שהבית עולה באש. מתוך הבית נשמעו צעקות ויללות חתול ובלי לחשוב פעמיים הוא נכנס לבית והתחיל לחלץ משם את בני המשפחה הלכודים ואת החתול. באחת הפעמים שנכנס, או שהיה בדרך החוצה, נפלה לו על היד קורת עץ בוערת מהתקרה ומשם הכוויה שלימים הפכה לצלקת. לא הייתה שריפה ולא נעליים, הכוויה היא בכלל בגלל מרק חם שנשפך לו על היד עוד בימים שהיה סטודנט ורווק ולא חשב אפילו על משרה נעלה כמו שר כספים. תמיד בחורפים הקרים נהג שר הכספים לאכול מרקים בכל מיני טעמים- בקר, עוף, בצל, עגבניות, פטריות, הוא היה חולה על מרקים. הוא לא היה בשלן, הוא רק קנה אבקות מרק מוכנות שרק צריך להוסיף להן מים חמים וזהו, יש מרק. באותו ליל חורף קר, אחרי שקערת המרק הייתה מונחת על השיש במטבח, נזכר השר במשהו שהיה צריך לעשות. כשחזר למטבח המרק היה כבר קר אז הוא הכניס אותו למיקרוגל. אחרי שהמרק שוב היה רותח הוא לקח אותו לשולחן ובדרך פשוט התהפכה לו הקערה ונשפך לו מרק על היד והקערה נפלה לרצפה ונשברה לרסיסים. האביר גיחך כששמע את הסיפור ואמר שהוא לא מאמין לאף מילה כי בתקופה שהשר היה עדיין סטודנט ורווק ועוד לא היה שר (זה היה מזמן), בכלל לא היה מיקרוגל. השר הודה שהוא רק המציא את הסיפור כדי שהאביר ירגיש טוב יותר עם 'סיפור הגבורה' שלו, ושבאמת הוא הציל משפחה שלמה וחתול מתוך בית בוער. האביר והשר העבירו ימים שלמים בטיולים, בסיפורים ובשיחות פילוסופיות וסתם שיחות על החיים. הנסיכה לא אהבה את העובדה שבעלה מסתדר יותר טוב עם שר הכספים מאשר איתה, אבל היא לא יכלה לעשות דבר בנידון. היא לא הייתה נסיכה מפונקת ולא חשבה אף פעם שתמיד מגיע לה הכל, אבל בכל זאת היא הייתה נסיכה ולא סתם עוד נערה. את הכיעור שלה היא בטוח לא ירשה מאמה, שהייתה האשה היפה בממלכה ואולי בעולם כולו. הנסיכה לא הכירה את אימא שלה כי היא נפטרה לאחר הלידה. המלך היה כל כך עצוב על מות אשתו שבכלל לא היה לו אכפת שנולדה לו בת, בת יחידה. מאז שנולדה לא קיבלה הנסיכה תשומת לב ראויה מצד אביה ששקע בדכאון עמוק לאחר לידת בתו ומות אשתו. בסתר ליבו הוא חשב שעדיף היה שבכלל לא תוולד לו בת, רק שאשתו היתה נשארת בחיים, אבל כמובן שהוא לא שיתף אף אחד במחשבה הזו, אף אחד חוץ משר הכספים, שהיה מקורב אליו ואל אשתו מאד, ומלבד להשתתף בצערו של המלך ולהצטער גם הוא על מות המלכה שהייתה ידידה טובה שלו, הוא לא יכל לעשות דבר. הנסיכה טופלה על ידי משרתות ומשרתים ובקושי ראתה את אביה. ככה היא גדלה בלי אימא וכמעט בלי אבא וחיה לה את החיים שלה בארמון. היא אהבה לאסוף בולים ומקלות של ארטיק ועד גיל שלוש עשרה היה לה מחסן שלם מלא במקלות. גם היום המחסן מלא במקלות של ארטיק, כשהיא כבר מלכה ובעלה כבר מת. המלכה נשבעה שכשיוולד לה ילד הוא יקבל ממנה את מלוא תשומת הלב, לא אכפת לה שיהיה מפונק, העיקר שירגיש ויידע שהיא אוהבת אותו. כשהנסיך נולד, אבא שלו, המלך, לא היה בממלכה. הוא היה ביפן עם שר הכספים במסגרת חתימת הסכם סחר ביונים ועטיפות של דיסקים. בממלכה היו המון יונים באותה תקופה, יותר מדי יונים, והיה צורך לדלל את אוכלוסייתן, אבל המלך לא רצה בשום פנים ואופן להרוג את היונים. באותו זמן, ביפן, נכנס מן טרנד של אילוף יונים והפיכתן לחיות מחמד. המלך ושר הכספים, שניהם אהבו מאד מוזיקה, החליטו לנצל את ההזדמנות וחתמו על ההסכם עם היפנים. בתמורה ליונים, יפן תשלח לממלכה עטיפות של דיסקים במחיר מוזל מאד. עטיפות דיסקים שמיוצרות ביפן הן העטיפות הכי טובות בעולם. המלך ושר הכספים עשו עסקה טובה וגם היפנים, ושני הצדדים יצאו מרוצים מההסכם ויצאו לחגוג בארוחה גדולה ומפוארת עם המון סושי. בגלל שהמלך לא נכח בלידה הוא חש טיפה מרוחק מבנו וכמה שרצה וניסה להתקרב והשתדל להיות אבא טוב, הנסיך תמיד העדיף את המלכה. המלך היה טרוד מאד בלהיות מלך והוא לא ממש היה שותף לחינוך וגידול בנו. גם בחופשות ובחגים כשהיו יוצאים לטייל ולנפוש, הבן תמיד היה דבוק למלכה ואילו המלך ושר הכספים ישבו קצת רחוקים, עסוקים בענייניהם ונהנים מבירה ומשיחה טובה. החופשה האחרונה שלהם הייתה בברזיל. הם נסעו לקרנבל בריו וטיילו גם באזור האמזונס (ששם כנראה חטף המלך את המחלה שגרמה למותו חודשיים מאוחר יותר). הם נהנו מאד בקרנבל מהמוזיקה והתלבושות והרעש והאווירה. כמו בכל חופשה, גם במהלך הקרנבל, המלך ושר הכספים המשיכו לעבוד בענייני הממלכה וכשישבו להם בחוף איפנמה (סוכה תשע) בריו, אוכלים אננס ומתבוננים באוקיינוס הכחול ובשלל הברזילאיות החטובות שמשתזפות, מחשבותיהם היו טרודות בענייני התיירות בממלכה. לממלכה אין חוף ים מדהים כמו בברזיל, שמושך תיירים וגם לא קרנבל. הם חשבו לערוך מעין קרנבל בממלכה בנסיון למשוך תיירים ובכר קבעו פגישה עם נציגים בברזיל והורו גם לשר התיירות להגיע לברזיל בסוף החודש. הרעיון רקם עור וגידים, הברזילאים שמחו לייעץ ולעזור וקיומו של הקרנבל בממלכה נראה קרוב מתמיד. המלך כבר לא זכה לראות את הקרנבל נערך בממלכתו, הוא נפטר ממחלתו. בדיוק שנה ויום לאחר מותו, בשישי במאי, נערך הקרנבל הראשון בממלכה, קרנבל לזכרו של המלך האהוב.