בס"ד פעם אחת לפני הרבה הרבה שנים פעם אחת, לפני הרבה הרבה שנים, חיו להם בארץ שטופת שמש, נסיך ונסיכה. הנסיך היה מדהים עם שיער ארוך וגולש, ופרצוף אצילי שגרם לכל הסוכנים באותה ארץ לבכות על כך שהוא לא שחקן קולנוע או לפחות דוגמן, הנסיכה לעומת זאת היתה משהו מכוער עם תספורת קארה קצרה שלא התאימה לה, ואף קצת עקום – (דבר שניסו –כמובן- לסדר בניתוח פלסטי, אך ללא הצלחה של ממש..) כלומר – היה אפשר עדיין לומר שהיא יכלה לעצור את החמה במבטה, רק שכאן היו צריכים לבקש מהשמש סליחה ולשלוח אותה בדחיפות לפסיכיאטר. יום אחד הגיע דרקון ענק ורצה לטבוח את כל הממלכה והמלך לא יכל לעשות הרבה במסגרת החוק חוץ מלהבטיח את הנסיכה לאדם שיציל את הממלכה מהדרקון – דבר שלא גרם לבקשה להיות ממש פופולרית (ודי להפך). חלק מהאיגודים האופוזיציונים מחו בעד הדרקון כשהם מניפים של שלטים של "גם לדרקונים מותר לחיות" ו"אתם אוכלים? למה שלדרקון יהיה אסור?" ועוד... אך, המלך - שהזכיר לכולם כי הם בממלכה וממילא כל התנהגות אופוזיציונית אסורה - הוציא את כולם להורג, ונתן את בשרם לדרקון, הדרקון לא הסתפק בזה ודרש גם קינוח - את הנסיכה, (היא היתה אחת הבודדות עם תספורת קצרה והוא לא רצה משהו שיפריע לו בשיניים, מה גם שעם פרצוף כזה הוא לא חשב שמישהו יתגעגע אליה). הנסיך שהיה קשור בקשר בל ינתק לנסיכה יצא עם הנסיכה להלחם בדרקון (לא.. גם הנסיך לא סבל את הנסיכה, אבל היא היתה אחותו... רגע... מה חשבתם??) וכשהגיע, ישר שלף את חרבו הבוהקת מנדנה, וזינק והכה מכה אדירה בדרקון המתפרע, מכה שכמוה לא ראה העולם מאז תור הכה בפטישו כדי ליצור את העולם, מכה יותר אכזרית מהמכה שהרקולס הכה באריה הנמאי, מכה יותר חזקה מהסטירה שנתנה הגיבורה בסרט הרומנטי הקיטשי ביותר לגיבור ההמום והמזועזע, היקום כולו הזדעזע לעוצמת המכה הזו, היבשות נעו ונדו, השמיים רעדו וגשם נתך ארצה... אך.. לדרקון זה לא הזיז כלום, הוא שלף מטריה, הרג באבחת ציפורן את הנסיך, אכל את הקרביים שלו לארוחת צהרים, וקינח בריאות והלב (השיער הפריע לו טיפה, אבל היי, מה לא עושים בשביל נסיך ממולא). הנסיכה ההמומה שעמדה בצד ניסתה לברוח אך הדרקון תפס אותה בציפורניו ובעודה ממלמלת משהו כמו "אבל אנחנו נמצאים באגדה וזה לא קורה אפפעם באג..." הוא אכל גם אותה כאפטר אפיטייזר, וכך הארץ כולה נשפה לרווחה והצילה את עצמה מעוד זוג שאמור לחיות באושר ועושר עד עצם היום הזה, ומה שחשוב יותר – כך עוד סיפור הסתיים לו במשפט הקיטשי "באושר ובעושר עד עצם היום הזה".