בס"ד שעת בין ערביים, אשר היא לא יום ולא לילה. פנס רחוב מנסה למכור אשליה שהיום ממשיך שהאור טבעי. שובֶה לי אלומה, יוצר צלליות שרק אני מבין. (מישהו עובר מעליי וזורק: "איזה שפן חמוד יצא לך") הרגש, אינו דְיוֹ עוד. ואני, בסך הכל מוצג על המסך במין רֶתֶת מזויף. ומה נותר? לשבת במורד רחוב ילדותי כשכבר חושך, תחת הפנס הדולק, ולבכות עם עצמי.