כבישים. נופים חולפים. לצלילי "סרט רץ" של אהוד בנאי מתגלגלים לעוד תחנה במסלול של שלוש שנים. "הכל פתוח" הוא שר, "נדהר למערב הפרוע" ו "אנחנו חוצים את המדבר". וכשהוא אומר "ברדיו מנגן ג'וני גיטר" אני תוהה אם אי פעם תיגמר שרשרת התרבות-, אהוד כותב שהוא שומע ג'וני, אני כותב שאני שומע אהוד. ג'וני, אהוד , אני, מחר העולם. מסלול הצבא גורם לגיאוגרפיה להיות חסרת משמעות. הבוקר אני בצפון הגולן, עד הערב אגיע למדבריות אילת, וביניהם- כמה מאות ק"מ של אספלט, נופי ים מדבר עיר ויער יתגלגלו בחלון האוטובוס, באוזננו יתנגנו לפחות 3 תקליטים, ועל המסך ירצדו כשניים וחצי סרטי-בורקס. ואני נהנה מהצלילים ומהמראות ובעיקר מכמה שעות לעצמי. נעים לדעת שבין כל שני נקודות בארצנו מפרידים רק כמה שעות של אינטרוספקטיביות. אהוד עובר לטונים יותר רציניים ב "השביל הזה" ומיד הרצינות מזכירה כל מה שמתרחש מעבר לכלוב הזכוכית של האוטובוס ולחממת הבד הירוק של צה"ל. אין כתיבה אינטרוספקטיבית, אין אהוד בנאי ואין נופים מתגלגלים, והדבר הכי קרוב למציאות זה אולי סרטי הבורקס. מוזר שפעם הייתי בנאדם שמתנתק מהמציאות ע"י חוסר מעש-חודשים שהייתי שרוע במיטה אם אוזניות. ואילו עכשיו זו התנועה המתמדת שסוגרת אותי בבועה. אבל הבועה אינה הרמטית. כמו דרך וורידים מתפשט הדם עד לנקודות המרוחקות ביותר ואין מי שלא נפגע מהזיהום. "אחרי מותנו בבית העלמין בחולון" המוות כבר אינו הבעיה. אנחנו לא מרחמים על המתים אלה על עצמנו- אנו הסובלים, אנו שנותרנו לבד. ועכשיו אחרי 3 שנים של מוות אנו חברה שלמה של בודדים שלא מסוגלים לצאת מהבית מוזר שהפחד ממוות הוא בעצם פחד מבדידות. שאם לא כן, כל השכולים היו רצים ברחובות, מחפשים סכנה וממות, בכדי לחבור ליקיריהם. הפחד שלנו הוא באיזשהו מקום גם שהמוות אינו קיים. כלומר שכשנמות נחדל מלהתקיים. היכן-שהו בספר "זן ואומנות אחזקת האופנוע" מופיעה הטענה שניתן להוכיח את קיומו או את חוסר קיומו של כל דבר, ע"י תיאור עולם שמתקיים בלעדיו. האם נוכל לתאר את החיים ללא חיים?. אולי אם נבין את המוות נפחד ממנו פחות, ואולי גם מהחיים נפחד פחות. במוות לא יכולים להיות חוקים, או גבולות. מה שנפרדים ממנו בתהליך המוות הוא החומר. ננסה לתאר מציאות ללא חומר. ובכן אילו דברים קיימים מלבד החומר? החושים הנם האינטראקציה שלנו עם עולם החומר, ולכן ברגע שהחומר בטל נתנתק מהתפיסה החושית. גם הזמן איננו כיוון שללא חומר ומרחב אין לו כיצד להתבטא. רק המחשבה נותרה. אך בלא זמן, חומר, מרחב על מה נותר לחשוב? על עצמי. ועל רצוני. זוהי המהות שתיוותר. המודעות העצמית והרצון. אך מה יהיה רצוננו? הרצונות בעולם החיים הם בדרך- כלל חומריים. אלו לא יתקיימו. מלבדם ישנם הרצונות היותר קמאיים- לשרוד, להתרבות, לאהוב, להיות נאהב. כיצד יבואו רצונות אלו לידי ביטוי? הרצון לשרוד- כלומר נרצה להעצים את חווית הקיום העצמי שלנו. נרצה לרצות עוד-ועוד, מכיוון שכך מתבטאת קיומינו. אך בעצם "כמות" אינה רלוונטית. הרצון ממילא יהיה אין-סופי. הרצון ימלא את הכל כך שאין לו מה "להתרבות". אולי רצון אין-סופי יבטל את המודעות. ואולי להפך. ואולי נרצה לחדול מלהתקיים. האם זהו הבדידות? האם המוות הנו בדידות אין-סופית? הרצון לנבדלות הנה האהבה. (להיות חלק ממשהו שהוא יותר גדול, להיות שייך, להיות מוגדר על ידי גורם חיצוני- להיות נאהב.). אם מוות זה בדידות האם זה יכאב? האם ניתן ליצור נבדלות במוות? אם כל מה שקיים הנו המחשבה (הרצון, העצמיות) האם כל דבר שנדמיין יהווה את המציאות? האם ניתן לדמיין מרחב זמן וחומר כאשר אלו אינם קיימים? האם ניתן לדמיין נבדלות כאשר זו אינה קיימת? האם הדמיון יכול ליצור יש מאין? הרצון יוצר את הדמיון. ניתן לרצות את מה שאין, ולכן ניתן לדמיינו. פה גלום כוח הבריאה והיצירה של האדם. והרצון עצמו טבוע באדם מראש. וזהו. נגמר התקליט, נגמרה הנסיעה, נגמר לי הכוח לכתוב.