הנידון: תוכנית להקמת מדינה אחת ישראלית-פלסטינית סוציאליסטית

מאת: שמואל ירושלמי – משורר ואיש-ציבור

הקדמה

מאז תוכנית החלוקה של 29 לנובמבר 1947 , שלפיה היו אמורות לקום שתי מדינות – יהודית וערבית זו בצד זו, כאן בארץ התנהל ויכוח סוער וער ביותר, שמהותו: מה צריך להיות אופי הפיתרון לבעיה הישראלית פלסטינית, שראשיתה עוד בסוף המאה ה-19, עם ראשית ההתיישבות הציונית בארץ. כבר אז הדעות נחלקו בין מצדדים בחזרה אל תוכנית החלוקה של נובמבר 47, לבין אלה שדרשו הקמת מדינה אחת. הבעיה, שבאותה תקופה ברעיון הקמת מדינה אחת דגלו בעיקר כוחות ימין בראשותו של מנחם בגין, שבדבריהם התכוונו פשוט להרחבת גבולותיה של מדינת ישראל, תוך גזילת זכויותיהם ואדמותיהם של הערבים – תושבי יהודה ושומרון. רוב השמאל דאז, הסתפק בהשמעת ביקורת נוקבת – לפעמים יותר, לפעמים פחות – על פעולותיה הצבאיות של ישראל נגד הפלסטינים והמדינות השכנות, ועל הפגיעה בזכויותיהם של ערבים אזרחי ישראל. בין-היתר, התנהל מאבק חריף לביטול ממשל צבאי, שהתקיים מאז 1949, ושגרם סבל רב לתושבי היישובים הערביים בשטח המדינה, כשבין-היתר, ערבי שרצה לנסוע ליישוב יהודי סמוך כדי לבקר אצל רופא או לגשת לתחנת משטרה, היה צריך לקבל אישור-מעבר מיוחד מנציגי הממשל הצבאי, שפעלו בשיתוף פעולה הדוק עם השב"כ. אך שום גורם שמאלי שפעל באותה עת לא העלה על דל-שפתיו אפילו בדל קטן ביותר של הרעיון להקים מדינה ישראלית-פלסטינית משותפת, המושתת על רעיונות סוציאליסטיים של שיווין וצדק – הן חברתי והן פוליטי.

אחרי מלחמת 67 שהביאה לכיבוש שטחי רצועת עזה, שמאז 48 הייתה נתונה תחת שלטון מצריים, ועבר הירדן המערבי, שהיה תחת שלטון ירדן, שוב, כמו בסוף 47, ביתר שאת עלה רעיון להקים שתי מדינות בורגניות – ישראלית ופלסטינית. כבר בשנה שנתיים הראשונות אחרי המלחמה, היה ברור שהרעיון הזה יידון לכישלון חרוץ מכמה טעמים: א)שום בורגנות לעולם לא תהיה מעוניינת בפיתרון בעיות פוליטיות בדרך שיש בה כדי להוביל לשלום ושותפות אמיתיים בין המוני העמים שביניהם נעשה השלום. דבר שני, ברור שהמשטרים הבורגניים – הן בישראל, הן בעולם הערבי, והן במערב – אפילו אם היו רוצים, לא מסוגלים לפתור פיתרון ממשי שום בעיה מדינית או חברתית מורכבת, דוגמת הסיכסוך שישנו בין מדינת ישראל לבין העולם הערבי. לכן, נשארה רק אופציה אחת, שהיא: הקמת מדינה אחת משותפת לישראלים ולפלסטינים, בעלת שלטון סוציאליסטי של מעמד הפועלים בשיתוף עם חלקים מתקדמים של אינטליגנציה.

לפני שאני ממשיך, ברצוני להתעכב על האירועים של 47-48, שהביאו בסופו של דבר להקמתה של מדינת ישראל, ולמלחמת 48-49, שבישראל ידוע תחת שמות: מלחמת העצמאות, מלחמת-השיחרור, מלחמת-קוממיות; ואילו בקרב הפלסטינים, שמה: מלחמת-נכבה.

כאשר בנובמבר 1947, ברוב קולות, אירגון האומות המאוחדות קיבל החלטה על חלוקת ארץ-ישראל- פלסטין המנדטורית לשתי מדינות – יהודית וערבית, היה ברור שבמדינה יהודית תשלוט התנועה הציונית, או לפחות אחד מפלגיה. היה ברור, שהתנועה הציונית, בשיתוף עם כוחות אימפריאליסטיים, בין אם בריטיים, לבין אמריקאיים, הנתמכים על-ידי משטרי-בובות במדינות ערב הסמוכות – תנצל כל הזדמנות לסכסך בין האוכלוסיה היהודית היושבת בארץ, לבין העולם הערבי, שמשך דורות היה ידוע ביחסו הסבלני כלפי יהודים.

ביום 15.05.48, בו דויד בן-גוריון הכריז על הקמתה של מדינת ישראל, בעידוד הבריטים שרצו בכל מחיר לחזור ולשלוט בארץ, לשטחה של המדינה הצעירה פלשו צבאותיהן של חמש מדינות ערב בעלות משטרים פרו-בריטיים מובהקים. הפלישה נערכה במטרה ברורה: לגרום לתוהו ובוהו ביחסים בין יהודים לערבים תושבי המקום, ולתת בידי האימפריה הבריטית השוקעת תירוץ, לחזור לאיזור באמתלה של צורך להשכין שלום בין הצדדים.

כפי שהיה ניתן לצפות מראש, התנועה הציונית במקום לחבור אל הכוחות האנטי-אימפריאליסטיים בתוך העולם הערבי, חברה דווקא לצד אלה שיוצגו על ידי מלך-פארוק המצרי, נורי סעיד העירקי והמופתי הגולה חאג' אמין אל-חוסייני, שפעלו בחסותם של "מיטיבים" בריטיים. השלטון הישראלי החדש ניצל את פלישת מדינות ערב שאורגנה על-ידי בריטניה, על-מנת לגרש חלק גדול מהאוכלוסיה הערבית הפלסטינית ולהשתלט על האדמות שיתפנו. בכך לציונים סייעו הן הבריטים, והן מנהיגים ריאקציוניים בקרב הערבים, שבהוראה ישירה מלונדון הטיפו לתושבים פלסטיניים לעזוב.

אחרי שקמה ישראל, בעקבות גירוש בסביבות 700000 פלסטינים, נוצרה בעיית הפליטים, שהיא היא אותה אבן-נגף שמפריע לשני העמים להגיע להסדר שלום צודק ביניהם. הפליטים, שנכון להיום מספרם (כולל צאצאים שנולדו כבר בגלות), עולה על חמישה מיליון איש ואישה, מפוזרים בכל העולם, כשרובם המכריע יושב בארצות-ערב השכנות, כמו: סוריה, לבנון, ירדן, השטחים הכבושים, וכו'. חלק לא קטן מהם, מעוניין לשוב למולדתו ההיסטורית.

חלק לא קטן מהאחריות למצב שנוצר בעקבות תוכנית החלוקה, ולנכבה הפלסטינית, מוטל על ההנהגה הסובייטית של אותם הימים, אשר קיבלה החלטה אסטרטגית שגויה – לתמוך בתוכנית החלוקה הבורגנית והפרו-אימפריאליסטית, אשר היה צריך להיות ברור מראש, כי מטרתה לזרוע הפרד ומשול ביחסים בין עמי המזרח-התיכון בכלל, ובין יהודים וערבים בפרט. להזכירכם, שעוד ב-1943 המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית (PCP) החליטה לחתור להקמתה של מדינה סוציאליסטית אחת יהודית ערבית. בין היתר, בהחלטה זאת נאמר, כי חברי המפלגה רואים במרבית היהודים שבאו לארץ במסגרת העליות הציוניות, קורבנות הציונות, אשר יש לשתף איתם פעולה ולהופכם לבעלי ברית של תנועת הפועלים הפלסטינית. בעקבות החלטתה של PCP, גם המפלגה הקומוניסטית הסובייטית בראשותו של יוסיף סטאלין קיבלה החלטה דומה, והכריזה על נכונותה לתמוך בפתרון מדינה אחת עם שתי אוטונומיות בעלות שיוויון זכויות פוליטי, תרבותי, חברתי ומצפוני מלא. אך למרבה צערינו, לקראת אמצע 47, כתוצאה מהערכות פוליטיות שגויות, ובהשפעת אידיאולוגיה מערבית-אימפריאליסטית, חל מפנה חד בעמדותיה של ההנהגה הסובייטית, שהחליטה לחזור בה מהתמיכה במדינה אחת משותפת, ובמקום זאת התחילה להעדיף על פניו את הפיתרון של תוכנית החלוקה לשתי מדינות עוינות ומסוכסכות ביניהן. התוצאה הסופית הייתה, שנציגי ברית-המועצות בעצרת-האו"ם יחד עם שר החוץ אנדריי גרומיקו שהיה נוכח בעצרת, הצביעו, ב-29 (כ"ט לנובמבר) אותה שנה, בעד תוכנית החלוקה. כך נפתחה דרך לקנוניה בריטית-ציונית גדולה, שהביאה לפלישת צבאות-ערב לשטחה של ישראל ולגירוש מאות אלפי פליטים פלסטיניים על ידי כוחות ציוניים, שניצלו את ההזדמנות לכבוש שטחים להתיישבות יהודית.

הן מדינת ישראל והן השטחים הכבושים מיוני 67, מהווים יחידה גיאוגראפית וגיאו-פוליטית אחת, שיש הרבה קוים משותפים ומאחדים ביניהם. גם מבחינה היסטורית, יהודים וערבים משך דורות על גבי דורות חיו ביחד – באותה סביבה לשונית ותרבותית, והשפיעו השפעות-גומלין עמוקות ביותר אלו על אלו. בספרד המוסלמית, וכך גם במצריים, מרוקו וטוניסיה, ליהודים תמיד היה מעמד מכובד ביותר, בקרב תושבי המקום. לראיה, הרמב"ם היה לרופאו האישי של כאליף מצריים הפאטימי ואת רוב ספריו בנושאי היהדות כתב ערבית. גם משפחת-מתורגמנים ולשונאים מפורסמת מספרד המוסלמית - משפחת תיבון – היה לה מעמד מאוד גבוה בארץ מושבם.

כל הסיפורים על האנטישמיות, שכביכול קיימת בקרב הערבים, אלה סיפורי עורבא פרח, שאין ולא כלום, בינם לבין המציאות בשטח. הערבים מעולם לא היו אנטישמים! מעולם, מקרב הערבים לא יצאו חמיילניצקי, נוסעי-הצלב, או היטלר. אפילו, אם בדורות האחרונים, לחוגים מסויימים בקרב הערבים החלו לחדור דעות אנטי-שמיות, אז זאת הייתה תוצאה ישירה של האימפריאליזם האירופי, שבכוונה תחילה, חיפש כל הזמן דרכים לסכסך בין קבוצות שונות של אוכלוסיה מקומית בקולוניות. תופעה כזאת ידועה לנו עוד מימי האימפריה הרומית, ואפילו הרבה מלפני כן, ושמה: הַפְרֵד וּמְשׁוֹל. בין הדוגמאות הבולטות ביותר ברצוני להביא את החלטת הפרלמנט הצרפתי מ-1870, להעניק אזרחות צרפתית ליהודי אלג'יריה. החלטה זאת, שלמרבה צערינו רוב יהודי אלג'יריה ניצל אותה והסכים להפוך לאזרחים צרפתיים – נועדה לזרוע פירוד בין יסודות שונים של החברה האלג'יראית, במטרה לנסות למנוע אפשרות של מאבק מאוחד ורציני נגד קולוניאליזם צרפתי. כמובן, שהעובדה שיהודי אלג'יריה הסכימו לקבל אזרחות צרפתית בלי לדרוש אותה גם עבור שאר תושבי המדינה, גרמה לכך, שרוב אלג'יראים התחילו לראות ביהודים משתפי פעולה וסוכנים של השלטון הצרפתי הקולוניאלי; וכתוצאה זה הביא גם להתעוררות רגשות אנטישמיים. גם פעילותם של סוכני התנועה הציונית בקרב יהודי מרוקו, עירק, מצריים וכו' אחרי הקמתה של ישראל, שקראו ליהודי המקום לעלות לארץ, תרמה לאנטישמיות בקרב אוכלוסיה ערבית במדינות הללו.

על היהודים החיים בישראל לדעת ולהבין, כי למעמד הפועלים בכל העולם ישנה מטרה אחת משותפת; ישנו אוייב אחד משותף, שזה השלטון הבורגני והצורך להיאבק בו. אותו אינטרס בדיוק יש להמוני יהודים וערבים; ישראלים ופלסטינים. לכן, על מעמד הפועלים הישראלי וקודם כל החלק היהודי שבתוכו, להבין כי האוייב האמיתי שלו זה לא ערבים, זה לא עם אחר כלשהו, אלא קודם כל השלטון הישראלי ובעלי הון ישראליים שממנים אותו. האוייב האמיתי, זה אותו מנהל בנק שגוזל כסף מאנשים שצריכים להחזיר משכנתא, זה אותו מנהל חברת כוח-אדם, ששולח אנשים לעבוד 10 15 שעות ביום בתנאים קשים ותמורת שכר-רעב. האוייב האמיתי בסופו של דבר, זה מנכ"ל חברה גדולה, שנוסע במכונית-פאר בזמן כשלרוב עובדיו בקושי יש כסף לקנות לחם וחמאה.  

אותם אוייבים בדיוק, ישנם גם להמונים פלסטיניים, ירדניים, יפניים ובמקומות רבים אחרים בעולם.

על מעמד הפועלים הישראלי להבין, שגלגל ההצלה היחיד בשבילו טמון בהזדהות עם מאבקי עובדים בשאר מדינות העולם, וקודם-כל, עם מאבקי העובדים בעולם הערבי. רק הינתקות מהתלות והקשר באימפריאליזם אמריקאי ומערב-אירופי כאחד, ותמיכה גורפת במאבקי עובדים הצוברים תאוצה במצריים ומדינות ערביות אחרות, יש בה כדי להציל את האיזור כולו ממלחמה שואתית ממש, שהציונות על-ידי שיתוף-הפעולה שלה עם הכוחות האימפריאליסטיים והאנטי-עממיים עשויה להנחית על ישראל עצמה ושכנותיה.

דבר נוסף, הדרך היחידה להשיג שלום ביחסים בין ישראלים לפלסטינים, היא לחולל מהפכת פועלים סוציאליסטית על יסוד העקרונות המרקסיסטיים-לניניסטיים. כמו-כן, תנאי הכרחי נוסף לעשיית שלום, זה הכרה בזכות השיבה של הפליטים הפלסטיניים מ-48-49 וצאצאיהם. בהקשר זה ראוי להדגיש, כי לחלק היהודי של החברה הישראלית, אין מה לחשוש מחזרת הפליטים הפלסטיניים ומהאפשרות שכאן בארץ לא יהיה רוב יהודי, או רוב יהודי מוצק. כפי שכבר ציינתי, להמוני כל העמים, בסופו של דבר יש אינטרס משותף, שזה מאבק נגד הניצול, העושק ואי-הצדק החברתי. כך גם, להמוני פליטים פלסטיניים, שברובם המכריע אנשים עניים וקשי-יום, יש בדיוק אותו אינטרס כמו לתושבי שכונות העוני בישראל או ברשות הפלסטינית. במילים אחרות, לפליט פלסטיני ממחנה הפליטים בדרום לבנון או בסביבות רפיח, יש בדיוק אותו אינטרס קיומי-חברתי, כמו ליהודי עני המתגורר בשכונת התקווה בתל-אביב או שכונת ד' בבאר-שבע.

הקמתה של מדינה אחת ישראלית-פלסטינית הנה צורך קיומי והכרח היסטורי. בסופו של דבר יותר ויותר אנשים, הן בצד היהודי והן בצד הערבי, נוטים לקבל את הרעיון. לפי כמה סקרי דעת-הקהל בקרב הפלסטינים, למעלה מ-20 אחוז מהנשאלים ענו כי מעדיפים מדינה אחת משותפת. כמו-כן, גם בקרב האוכלוסיה הישראלית על כל מרכיביה, יש יותר ויותר אנשים שמבינים כי מדינה אחת הנה הפתרון המעשי היחיד לבעיה ישראלית-פלסטינית רבת-שנים ועקובת דם רב. נכון, רוב האנשים הדוגלים היום במדינה אחת, הם מיעוט; כמו-כן, רובם המכריע מדבר על מדינה אחת בורגנית שתישלט על-ידי שתי אליטות קפיטליסטיות. נכון הוא, בסופו של דבר, כי רוב אלה שתומכים היום ברעיון הנ"ל, נמנים על אנשי אקדמיה ועלית אינטלקטואלית. עם-זאת, אין ספק, שכדי שבתוכנית כזאת יתמכו המונים, היא חייבת להיות מבוססת על עקרונות של מדינה סוציאליסטית המושתתת על הרעיון המרקסיסטי-לניניסטי. אין ספק, שאחת הסיבות שיש כל כך מעט אנשים התומכים בתוכנית להקמת מדינה אחת, זה בדיוק חסרונה של תוכנית מפורשת הקוראת להקמתה של מדינה משותפת סוציאליסטית.

להלן, מובאים סעיפי התוכנית:  

סעיף א'

שם המדינה, שטחה וגבולותיה

שם המדינה הישראלית-פלסטינית המשותפת יהיה: הרפובליקה הפדרטיבית הסוציאליסטית ישרא-פלסטין, או בקיצור: ישרא-פלסטין. המדינה הזאת, תהיה מחולקת לשתי אוטונומיות תרבותיות ולאומיות – ישראלית ופלסטינית. השטח: 26465 קילומטר מרובע. הגבולות: בצפון – לבנון; צפון-מזרח – סוריה; מזרח – ירדן; דרום – מפרץ אילת ומצריים; דרום-מערב – מצריים; מערב הים התיכון.

סעיף ב'

השפה

שפות הדיבור העיקריות במדינה תהיינה עברית וערבית, שיוענק להן מעמד שווה. כמו-כן, תוענק אוטונומיה תרבותית-לשונית מלאה לכל שאר השפות המדוברות בשטח המדינה (כגון: רוסית, יידיש, פרסית, ספרדית, כורדית, ושפות נוספות).

סעיף ג'

המשטר ומוסדות השלטון

ישרא-פלסטין תהיה רפובליקה סוציאליסטית מרקסיסטית-לנינית עם שלטון מעמד הפועלים בשיתוף עם חוגים מתקדמים בקרב האינטליגנציה. המדינה תקום במסגרת איחוד רצוני וחופשי של שני העמים – הישראלי והפלסטיני. למדינה זאת, תהיה חוקה סוציאליסטית, שתתקבל על ידי רוב מעמד הפועלים, הישרא-פלסטיני, ושתשקף את האינטרסים, השאיפות, והמאוויים של מעמד הפועלים הישראלי והפלסטיני כאחת. ישרא-פלסטין תהיה מדינת מעמד הפועלים שיוויונית המעניקה שיוויון זכויות מלא לכל תושביה (כולל מהגרי עבודה), ללא הבדלי מוצא, דת, נטיות מיניות או צבע-עור. כמו-כן תהיה הפרדת דת מהמדינה, תוך הענקת חופש פולחן ומצפון מלא לכל הקבוצות הדתיות החיות בשטח המיועד להוות את ישרא-פלסטין.

בראש המדינה תעמוד המועצה העליונה של פועלי ישרא-פלסטין, אשר תיבחר בבחירות דמוקרטיות פעם בארבע שנים מקרב המועמדים המוצעים על ידי מועצות פועלים מקומיות, ותחליף הן את הכנסת הישראלית, והן את המג'ליס הפלסטיני דהיום.  בראש המועצה העליונה יעמוד יושב ראש, שהוא, יחד עם שאר חברי המועצה יהוו את הסמכות המחוקקת והמבצעת הגבוהה ביותר במדינה; זאת במקום הפרדת סמכויות הללו בין פרלמנט וממשלה הקיימת במרבית המדינות הבורגניות. בבחירות למועצה העליונה של פועלי ישרא-פלסטין יוכלו להתמודד אך ורק נציגי מפלגות התומכות והמזדהות עם רעיונות הסוציאליזם ומרקסיזם-לניניזם. כך גם לתפקידו של יו"ר המועצה יוכלו להתמודד אך ורק אנשים שתומכים בסוציאליזם. כמו-כן, יהיו מועצות פועלים אוטונומיות, של אוטונומיה ישראלית ופלסטינית.

בראש כל עיר או יישוב (בין עירוני לבין כפרי) תעמוד מועצת פועלים מקומית, אשר גם בה יהיו חברים רק אנשים שמזדהים עם רעיונות הסוציאליזם ומרקסיזם-לניניזם.

על פיטורי חבר מועצה עליונה או מקומית, יוכלו להמליץ אך ורק נציגי מעמד הפועלים וחוגים מתקדמים התומכים בשלטון הסוציאליסטי.

כסמכות משפטית עליונה תשמש ועדת שיפוט וצדק עליונה, שתורכב מנציגי מעמד הפועלים שייבחרו על-ידי פועלים עצמם בבחירות לפי מחוזות. (במילים אחרות: כל מחוז שולח את נציגיו לועדת השיפוט העליונה).

בכל מחוז ונפה, תהיה ועדת שיפוט וצדק מחוזית או נפתית, בהתאמה.

חשוב להדגיש, שפיטורי שופט יתאפשרו אך ורק בהמלצת ההמונים, לדעתו של אף נציג של המעמד השליט הקודם (קרי: המעמד הבורגני וחברי ממשלות בורגניות, לשעבר) לא יהיה שום משקל בנידון.

סעיף ד'

הביטחון וביטחון הפנים

במדינה המשותפת ישראלית פלסטינית יהיה צבא מעמד הפועלים, בעל מספר אנשים מצומצם ביותר. הצבא יהיה בעל תפקיד הגנתי בלבד, ולא ייטול חלק בשום מלחמות אימפריאליסטיות, ובשום פעילות התקפית יזומה. כמו-כן, במדינה תהיה משטרה המורכבת מבני מעמד הפועלים, בעלת סמכויות מצומצמות, שעיקר תפקידה יהיה לדאוג לביטחון ההמונים. לצורך פיקוח על פעילות משטרתית ולמניעת שרירות משטרתית או פגיעה כלשהי בזכויות האדם, תתאפשר פעילותם של אירגוני זכויות האדם, בתנאי שלא יחתרו תחת יסודות עצם הרעיון הסוציאליסטי.

סעיף ה'

מדיניות חברתית-כלכלית והמיסוי

ישרא-פלסטין תהווה מדינה בעלת כלכלה ומדיניות חברתית בעלי אופי סוציאליסטי מובהק. המדינה תדאג להקמת מקומות עבודה לכל התושבים, על מנת שכל אחד, בלי יוצא מן הכלל, יוכל לתרום את חלקו לחברה על-פי כשרונותיו, מיומנויותיו ומצב-בריאותו. כמו-כן, תוקם מערכת ענפה ביותר לשירותים סוציאליים לכלל התושבים. המערכת הסוציאלית של המדינה הסוציאליסטית ישרא-פלסטין, תעניק שירותי בריאות וחינוך חינם (כולל טיולים שנתיים, רכישת ספרי לימוד, ולימודים במוסדות להשכלה גבוהה). כמו-כן, על מועצת-משנה עליונה לענייני כספים, יוטל לסבסד מחירי מצרכי מזון, כרטיסי-נסיעה בתחבורה ציבורית. כמו-כן, יהיה סיבסוד מקסימלי של מכשירי חשמל, כמו: טלוויזיה, מחשב, שואב-אבק, מכונת-כביסה, ומכשירי חשמל חיוניים אחרים, שכל אדם וכל משפחה יכולים להזדקק להם.

כל המפעלים, החנויות, בתי-קפה וכדומה, יימצאו בידי הציבור. תותר הקמת קואופרטיבים, למשל: חנויות קואופרטיביות, קואופרטיבים לשירותי תחבורה, קואופרטיבי בניה, משקים חקלאים קואופרטיביים, וכו', בתנאי שהללו יימצאו בידי העובדים עצמם ולא יעסקו בפעילות מסחרית בעלת אופי קפיטליסטי.

במדינת ישרא-פלסטין באופן הדרגתי תבוטל שיטת-מיסוי. מכיוון שמשק הכספים של המדינה יהיה בידי ההמונים, ולא תהיה בורסה המכתיבה את ערך המטבע, המדינה תוכל בעצמה לקבוע כמה כסף להדפיס על מנת לכסות צרכים אלה או אחרים של המדינה.

על המדינה יהיה לפתח מקורות הכנסה למטרות ציבוריות, כגון: ייצור מוצרים ומצרכי מזון לייצוא, תעשיית תיירות למקומות קדושים לשלוש הדתות, ואתרים היסטוריים, וכו'.

סעיף ו'

זכות השיבה של הפליטים הפלסטיניים, ומדיניות ההגירה

המדינה ישרא-פלסטין תכיר בחלקה של התנועה הציונית ומדינת ישראל באחריות לנכבה הפלסטינית ויצירת בעיית-הפליטים (הן ב-1948-49, והן ב-1967) ותכיר בזכות השיבה של הפליטים שיבקשו לחזור. לצורך זה, תוקם מועצה מיוחדת שתטפל בחזרת הפליטים, ביישובם ובאספקת שירותים חיוניים להם.

מדינת ישרא-פלסטין תהיה פתוחה להגירה חופשית, ותהווה דוגמא של פתיחות-גבולות ואחוות-עמים, עבור מדינות סוציאליסטיות עתידיות נוספות. כל מהגרי העבודה החיים היום בישראל, או בשטחים הכבושים, יהיו רשאים על-פי בקשתם האישית לקבל אזרחות ישרא-פלסטינית מלאה.

כמו-כן, במסגרת המדיניות של הגירה חופשית יותר המשך הגירתם לארץ של היהודים שיבקשו זאת.  לשם כך, יחוקק חוק מיוחד: חוק הגירה חופשית וקליטת מהגרים. לשם מימוש זכות השיבה של הפליטים הפלסטיניים, יחוקק חוק זכות השיבה ופיצוי נזקי הנכבה.

כמו-כן, יוכרו כל הכפרים הבדואים הבלתי-מוכרים הקיימים בשטח המדינה.

סעיף ז'

מעמד מוסדות התנועה הציונית בישראל

במדינת ישרא-פלסטין, לא תותר פעילותם של מוסדות ציוניים רשמיים. המוסדות, כמו: הסוכנות היהודית, קרן קיימת לישראל, קרן-היסוד, מנהל מקרקעי ישראל – יפורקו, ובמקומם יוקמו מוסדות, שידאגו לחלוקה שיוויונית לגמרי, של משאבי וקרקעות המדינה בין כלל התושבים – יהודים, כלא יהודים.

כל המוסדות והגורמים הממשלתיים והלא-ממשךלתיים, יחוייבו לשרת את תושבת כלל האוכלוסיה, ללא הבדלי מוצא, צבע עור או מין.

כמו-כן, תבוטל מגילת העצמאות של ישראל מ-48, שתוחלף בחוקה סוציאליסטית ובלתי-ציונית.

סעיף ח'

זכויות האדם במדינת ישרא-פלסטין

בישרא-פלסטין, ייאסר איסור מוחלט שימוש בעינויים ובשיטות חקירה  פסולות אחרות – בין פיזיות לבין פסיכולוגיות. כמו-כן, יבוטל עיקרון של משפט רומי, שלפיו די בהודאתו של נחקר בעת חקירה על מנת להרשיע אותו במשפט. על ערכאות משפטיות ייאסר להרשיע חשודים, שידוע כי הודו בלחץ העינויים. לשון אחרת, אדם שמואשם ברצח מישהו, לא יורשע ברצח, אפילו אם באמת הוא הרוצח, במקרה שהודאתו הוצאה ממנו בשיטות חקירה פסולות.

כמו-כן, תיאסר לגמרי כפיה פסיכיאטרית. פסיכיאטר שייתפס בניסיון לכפות על מישהו אישפוז פסיכיאטרי כפוי, יהיה צפוי לאחריות משפטית לפי כל חומרת הדין.

במדינת ישרא-פלסטין יוטל איסור מוחלט על כפיה דתית. על פי עיקרון חופש דת ומצפון, יהיה צפוי לעונש, כל מי שינסה לכפות דת זו או אחרת על אדם אחר. כמו-כן, תוקם ועדת פיקוח מיוחדת, למאבק בניסיונותיהן של משפחות – בין יהודיות, מוסלמיות או אחרות, למנוע מקרוביהן נישואין עם בני דת או קבוצה לאומית אחרת. כל תושב שמנסים למנוע ממנו נישואין על-פי בחירתו האישית, יוכל לפנות לועדת הפיקוח, והיא כבר תשלח כוח משטרתי מיוחד שיהיה כפוף לה, על מנת להגן על זכותם של בני-הזוג להינשא בהתאם לבחירתם האישית – בין אם נישואי תערובת, לבין נישואין במסגרת אותה עדה.

סעיף ט'

מדיניות ההתיישבות

כל שטחי המדינה המשותפת יהיו פתוחים באופן שווה להתיישבות חופשית של כל תושבי המדינה. גם בתל-אביב, גם ברמאלה, גם קרית-שמונה, למשל – יוכלו להתיישב באופן חופשי – הן יהודים, הן ערבים, הן בני לאומים אחרים. כמו-כן, יבוטל אופיים היהודי של הקיבוצים, המושבים ויישובים קהילתיים, וגם אלה יחוייבו לקלוט גם תושבי-קבע ממוצא לא יהודי. כל עיר או יישוב כפרי חדש שיוקם, יהיה פתוח לכל תושב, ללא הבדלי מוצא או השתייכות דתית.

סעיף י'

ההתנחלויות ומעמדן

כל ההתנחלויות שהוקמו במסגרת כיבוש השטחים תפורקנה, ואדמתן תוחזר לפלסטינים. בבתיהם יורשו להישאר רק אותם מהמתנחלים, שיסכימו לוותר על רעיון הכיבוש, ויהיו מוכנים לראות את עצמם כחלק בלתי נפרד מהסביבה הפלסטינית. שטח ההתנחלויות שיתפנו יעבור יחד עם הבתים ומבני ציבור ותעשיה לידי האוכלוסיה הפלסטינית – בין מקומית לבין מקרב הפליטים שיחזרו. אחרי פינוי ההתנחלויות, וגיבוש המדיניות ההתיישבותית של המדינה, תותר הקמתם בשטח ההתנחלויות לשעבר, של יישובים, אשר ההתיישבות בהם תהיה מותרת באופן חופשי לכל תושבי המדינה המשותפת – ערבים כיהודים, וכל השאר.