הקץ לעוול חברתי ולמרמה!
לעניים כבר אין פרוטה שחוקה.
הממסד רומס אותם ודורס;
לא איכפת לו שהכל קורס.
לאנשים רבים חסרה קורת-גג;
הכסף בכיסם כבר מזמן פג.
אין להם ממה לקנות פת חַרֵבָה;
תקוותם כמו מים במדבר, חָרְבָה.
מספר עניים מרודים הולך ורב;
אך איש אינו יוצא אל הקרב.
אוזני הכל כנאטמו בפקק;
כל קריאה לעזרה הִנָה לסרק.
קולות נהי של חסרי-כל גואים;
אך השלטון מחרישם במיני בילויים.
מעל חלונות הראווה נוצצים אינספור מותגים;
אך את רובם אין משגת יד-ההמונים.
אך עוד יבוא יום בו אי-הצדק יִפּוֹס!
ואיש את רעהו לא ירמוס.
ההמונים עוד יכו בחרבם החדה;
כן, כן עוד נזכה לפרוץ המהפכה.
הררי-באריקדות יחסמו כבישים וּדרכים;
על כל אוניברסיטה ומוסד אקדמי,
יסתערו לדעת צמאים.
עוד יקומו עמלי העולם בזעמם הזועף;
יָעֳקוֹרוּ את השלטון הַנוֹאֵף.
בושו והִיכָּלֶמוּ כלבים מסריחים!
עוד תִּשָׁלֶמוּ בדמכם הטרי.
ההמון לא ירחם עוד על צוררי-לחמו;
מוות, מוות, למוצצי לשדו!
