היום, 14.05.2006, על-ידי בית-הדין הגבוה לצדק של ישראל, התקבלה החלטה, המוכיחה בצורה חותכת, את אופיה הגזעני-פאשיסטי של ישראל. לשם אמת היסטורית, אביא על קצה-המזלג, את עיקרי השתלשלות הגזענות הישראלית, מיומה הראשון של המדינה.

ביום הקמתה של ישראל, המדינה ניצלה בצורה צינית ביותר, את פלישת צבאות-ערב, שנתמכו על ידי האימפריאליזם הבריטי, בתור עילה לכאורה, לטיהור אתני חסר-תקדים במזרח-התיכון, שבמהלכו, גורשו או אולצו לעזוב, בסביבות 700 אלף תושבי הארץ הערביים; יותר מחמש מאות כפרים ועיירות חרבו; וכתוצאה מכך, אלפים על גבי אלפים, בן לילה נהיו לפליטים.

בתום המלחמה, מה שישראל לא הצליחה או לא הספיקה מכל מיני סיבות, לגרש את כל הערבים, היא פתחה במדיניות גזענית, של הפקעת קרקעות וחקיקת כל מיני חוקים, שנועדו להפוך את האזרחים הערביים, לאזרחים סוג ב´, כאשר, בין היתר, הוגבלה אפשרות ההתרחבות וההתפתחות של יישובים ערביים (ולראיה: נצרת ואום-אל-פאחם, שעד היום, נאלצות להצטופף בשטח שיפוט, שנקבע להן אחרי מלחמת 48, וזה לאחר הפקעת חלק גדול מקרקעותיהן של ערים הללו). כמו-כן, עד 1966, כל האוכלוסיה הערבית, הייתה נתונה תחת ממשל צבאי, שהגביל אותה באופן חמור ביותר, כאשר, תושב ערבי, בשביל לנסוע לאיזה מקום, היה צריך לבקש אישור השלטונות. בנוסף, חוקקו חוקים, כמו: חוק השבות וחוק הקרן הקיימת לישראל, שלמעשה, נתנו לגיטימציה לאפליית ציבור בני-הארץ, בידי הממסד הישראלי.

במסגרת חוקים הללו ונוספים, נעשו פעולות נרחבות להפקעת קרקע מכפרים ערביים, ולהקמת יישובים ליהודים בלבד. אומנם, במרוצת השנים, חלק מיישובים עירוניים, הסכימו להתיישבות משפחות ערביות בודדות, אולם, באופן כללי, עד עצם היום, היישובים, שהקמתם מאושרת על ידי ועדות בניה ותיכנון של משרד הבניה והשיכון, מיועדים ליהודים בלבד. אני יכול להביא לכם, אין ספור דוגמאות כגון אלה.

במהלך שנות החמישים, הששים, ובמידה לא קטנה גם שבעים, בוצעו תוכניות כמו: סו"ס ו"מן העיר אל הכפר", שבמסגרתן הוקמו מאות יישובים, בעיקר בנגב ובגליל, שמראש נקבעו להתיישבותם של מתיישבים יהודיים בלבד. דוגמא נוספת, זה הקיבוצים, שמעולם, למעט, שניים שלושה מקרים בודדים, אף קיבוץ, לא הסכים לקלוט חבר ערבי. ולראייה: ידידה אחת שלי, שבזמנו הייתה חברת קיבוץ בצפון, סיפרה לי, על מקרה משנות ה-50, של איזה בחור ערבי, שהיה חבר בהשומר הצעיר, ושבמהלך ביקוריו בקיבוצים במסגרת פעילותו באירגון, הכיר איזו קיבוצניקית, שבמרוצת הזמן התפתח ביניהם קשר, והם החליטו להתחתן; אולם, כאשר דבר נישואיהם הקרבים הגיע לאוזני מזכירות הקיבוץ, נערכה אסיפה כללית של החברים, ובה הוחלט (כדי למנוע מהבחור הערבי לדרוש לעצמו זכויות חבר-קיבוץ), לבטל את חברותה של הבחורה, אלא אם כן, היא תחזור בה מכוונתה להינשא לערבי.

כל הדוגמאות הללו, מהוות עדות שאין משכנעת ממנה, לאופיה הגזעני של ישראל. אולם, באם נשוב לגוף דיונינו, בכל השנים הללו (להוציא דוגמאות בודדות), הבג"ץ עמד כמחיצה ומגן בפני נסיונותיו של השלטון הישראלי, לתת יתר-לגיטימציה למדיניותו הגזענית-פאשיסטית. כולם בטח זוכרים, החלטת בג"ץ מ-1961, שחייבה את ממשלת ישראל דאז, להתיר לתושבי הכפרים איקרית ובירעם, שגורשו במהלך מלחמת-48, לשוב לבתיהם, וכהצבא כדי לרוקן את ההחלטה הזאת מכל תוכנה הממשי, שלח מפציצים להחריב את הבתים עד היסוד.

אנו זוכרים החלטות בג"ץ, שמנעו הקמתה של גדר ההפרדה, במקומות בהם הקמתה, עשויה להקשות באופן מיוחד על האוכלוסיה האזרחית. כמו-כן, היו לא מעט החלטות נוספות של בג"ץ, שסיעו למנוע מעשים אנטי-דמוקרטיים מצד השלטון. והנה, כרעם לאור-השמש, הבג"ץ - אותו בג"ץ שכמה חודשים קודם-לכן, היווה מגן ומשענת בידי השכבות החלשות בארץ, הפתיע, בהחליטו לתת תוקף חוקי, לחוק האזרחות, שאני נוהג לכנותו "חוק הגזענות", המונע, למעשה, מפלסטינים שהתחתנו עם ערבים/ערביות ישראליים להיות ביחד, במסגרת איחוד-משפחות.

בהחלטתו זאת, הערכאה המשפטית העליונה בישראל, קבעה, כי מהיום, מדינת ישראל, גזענית לא על פי חוקי היסוד שהתקבלו בדרג פרלמנטרי, אלא גם-כן, מתוך החלטה משפטית, המעניקה לגיטימיות לכל סוג של גזענות, שהממסד הישראלי, יחליט לנקוט.

השאלה שנשאלת, זה: מדוע, העולם, נוהג בישראל כפי שנהג בזמנו, בדרום-אפריקה; הרי, גם אנחנו מבחינות מסויימות דומים לדרום אפריקה מתקופת האפרטהיד, רק ההבדל הוא, שעוד לא הגענו למצב, של חקיקת חוקים, האוסרים על היהודים לעבוד בעבודות לא מקצועיות. (להזכירכם, בדרום-אפריקה, היה חוק שלפיו, לבנים היו רשאים לעבוד בעבודות ניהול בלבד, כאשר בעבודות פשוטות, הועסקו אך ורק תושבים שחורים).