מדי שנה, ערב יום השואה, בכלי-תקשורת ישראליים, מתפרסמים ניתונים על מצבם של ניצולי-השואה המתגוררים בישראל. גם אמש, כבשנים הקודמות, נתפרסמו ניתונים, לפיהם היום חיים בישראל 80 אלף ניצולי-השואה שנמצאים מתחת לקו העוני. מדינת ישראל, ביום בו קמה, עשתה הכל על-מנת להפוך את עניין זכר השואה למונופולין של התנועה הציונית. בכל מוזיאון יהודי מחוץ לישראל, יש מדור ענק המספר על תרומתה של ישראל לקהילה שלה שייך המוזיאון, ועל הקשר בין הציונות להצלת היהודים בשואה.

אך במציאות, ישראל סתם ניצלה את השואה ואת ניצוליה למטרותיה הפוליטיות. כבר בשנותיה הראשונות של ישראל, מיד לאחר שישראל חתמה על הסדר השילומים עם מערב-גרמניה - הממסד הישראלי שדד פשוטו כמשמעו, חלק גדול מהכסף שהגיע לניצולים מתוך ההסדר הזה. באמצעות לשכתו של אפוטרופוס כללי, המדינה השתלטה על כספיהם של הניצולים, כאשר, בחלק מהמקרים, נוצלה העובדה שחלק מהניצולים, כתוצאה ממה שעברו במחנות נאציים - סבלו מבעיות נפשיות קשות. במקרים אלו, המדינה פשוט מאוד, הכריזה על הניצול כבלתי כשיר לנהל את ענייניו הכספיים, השתלטה על כל כספו ורכושו (כולל את המעט שאותו ניצול שואה הצליח להביא עמו מאירופה), והניצול עצמו הושם באישפוז פסיכיאטרי כפוי.

מדינת ישראל, תמיד מאז יומה הראשון, נהגה לשדוד מאזרחיה - הן ערבים שנושלו מאדמותיהם עקב ההתיישבות הציונית הקולוניאלית, והן מניצולי השואה שנוצלו מאש התופת, ושראו זה פלא! כל העולם עזר להם כמיטב יכולתו, והנה, דווקא ישראל הפקירה אותם לגורלם.

יש לזכור, כי הציונות מעולם לא הציבה את הצלת היהודים בראש מעייניה. המטרה העיקרית בשבילה הייתה, להקים מדינה יהודית ציונית על חשבון העם הפלסטיני-ערבי. כאשר ב-38 בן-גוריון - אז ממנהיגים בולטים ביותר של היישוב העברי בארץ, נשאל, האם מבחינת הציונות הצלת יהודי אירופה מהווה עדיפות עליונה, תשובתו של חבר בן-גוריון הייתה: מבחינתנו הצלת היהודים זה מאוד חשוב, אך אם אצטרך לבחור בין הצלת יהודים להקמתה של המדינה הציונית בארץ-ישראל, העדיף את האפשרות השניה.

פחות או יותר באותה תקופה, בארצות-הברית התקיים כינוס בינלאומי לבעיית הפליטים. הנושא המרכזי אשר נידון בכינוס זה, היה נושא של בעיית הפליטים היהודיים מאירופה, שעותה עת כבר החלו לברוח לארצות הברית וארצות-נוספות מפני המלחמה המתקרבת. את היישוב היהודי בארץ, ייצגה בכינוס זה גולדה מאיר. כאשר נציג אמריקאי הציע לה לפתור את בעיית הפליטים היהודיים על-ידי יישובם בשטחה של רפובליקה דומיניקאית של היום, גברת מאיר השיבה, ששום פיתרון לא מקובל עליה, מלבד הקמתה של מדינה ציונית-יהודית בארץ-ישראל, שאז נמצאה תחת המנדט הבריטי.

היום, במבט של למעלה מששים שנה לאחור, אנו יכולים לקבוע בבירור מלא, כי הציונות מעולם לא דאגה להצלת היהודים, אלא העדיפה (לפחות ברוב המקרים), אידיאולוגיה על פני חיי אדם. גם אחרי קום המדינה, ניצולי השואה שהובאו לארץ, לא הובאו הנה במטרה לעזור להם, אלא כדי להשתמש בהם לפתרון בעיות דמוגרפיות הקשורות ביצירתו בארץ של רוב יהודי מלאכותי מוצק, מול האוכלוסיה המקומית הפלסטינית, שחלקה הגדול גורש במלחמת 1948-49, במהלך משותף של הציונות והאימפריה הבריטית.

מדינת ישראל המודרנית, צריכה להתבייש ולטמון את פניה בקרקע, על יחסה המחפיר לניצולי השואה. על מדינת ישראל להיכלם הִכַלֵם וחַזור, על אטימות לבה החברתית, ועל יחסה המפקירני לסובלים ונמצאים במצוקה.