לשרת החינוך ח"כית יולי תמיר
לראשי ועובדי מערכת החינוך יסודי, תיכוני, מקצועי, גבוה במדינת ישראל
הנדון: הצעת תוכנית חינוכית להשתלבות לשונית עברית וערבית במוסדות החינוך הממלכתיים ואחרים במדינת ישראל
נוכח התגברות השנאה והגזענות כלפי האוכלוסיה הערבית במדינת ישראל, מאז קום מדינת ישראל ב-48 והנכבה הפלסטינית, כתוצאה מאי-נכונותה של ישראל להכיר בשיוויון זכויות מלא של ערבים תושבי המדינה, וכתוצאה מהמשך הכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטיניים מאז מלחמת 67, קיים צורך לחפש דרך להבנה ולהפגת השנאה השוררת ביחסים בין שני עמינו.
אחת הבעיות החמורות החובטות היום ביחסים בין בני אדם החיים בישראל, זה פער תרבותי מלאכותי, בין יהודים לערבים אזרחי המדינה, המעוּדד על ידי כל ממשלות ישראל, שלא מעוניינות בקשרי-שלום אמיתיים בין יהודים לערבים, מכיוון שקשרים כאלה יבטלו את הצורך בהמשך הרעיון הציוני, השואב את המזון לקיומו מהשנאה הפראית כלפי ערבים. ידוע לי, כי היו לא מעט מקרים, שתלמידים ערביים שהלכו ללמוד בבתי-ספר יהודיים התקשו מאוד להתאקלם בסביבה תרבותית וחברתית שסובבה אותם. בין-היתר, הדבר נובע מתחושת אי-השיוויון שהחברה הישראלית בעלת-הרגלי-מחשבה גזעניים, מנסה להשרות על כל תלמיד או מבוגר ערבי, החי בתוכה.
אך אחת הסיבות העיקריות לניכור בין תלמידים יהודיים וערביים במוסדות חינוך ישראליים, זה פער לשוני. העניין, שחרף העובדה שבסביבות 25 אחוז מתושבי מדינת ישראל, אלה דוברי ערבית, בשום בית-ספר יהודי בארץ, אין מלמדים ערבית בתור מקצוע חובה. שום בית-ספר ממלכתי, אינו עושה מאמץ להנחיל לתלמידיו ערכי התרבות הערבית ולהקנות להם ידע בסיסי בתרבותם ומנהגיהם של אלה המהווים 25 אחוז מאוכלוסיית המדינה. לכן, לא מפתיע ששתי אוכלוסיות - יהודית וערבית, חשות מנותקות זו מזו, כאילו מדובר בשתי מדינות שאין שום קשר ביניהן.
אם ניקח בתור דוגמא, את המקרה של ניו-זילנד, נראה, איך מאז 1975, אחרי יותר ממאה שנות סיכסוך ושנאה בין המתיישבים הלבנים (פַאקֶטִי, בלשון המאוֹרית) והאוכלוסיה המקומית, השלטון הניו-זילנדי עושה מאמצים לקדם מה שנקרא: השתלבות לשונית ותרבותית בין צאצאי המהגרים הלבנים מאירופה, לבין אוכלוסיה מאוֹרית המקומית, החיה בניו-זילנד מאז שנות העשרים של המאה ה-10 לה"ס. במסגרת זאת, בנוסף לפעילות משפטית להחזרת קרקעות שהוחרמו מהמאורים בידי האימפריה הבריטית עוד בשנות ה-40 של המאה ה-19, השלטון הניו-זילנדי, מעודד בתי-הספר ללמד את השפה המאורית בתור מקצוע חובה. כמו-כן, ישנו עידוד מקיף ביותר של פיתוח התרבות המאורית. התוצאה, שניו-זילנדים רבים, שולטים במאורית, קוראים ספריהם של משוררים וסופרים מאוריים, שנכתבו מאורית. והכי חשוב, לא לצאצאי אירופים, ולא למאורים, אין שום בעיה להשתלב אלה בחברתם של אלה.
כדי לקדם השתלבות לשונית ותרבותית דומה גם במדינת ישראל, אני מציע להלן, תוכנית הבנויה מסעיפים הבאים:
א) להנהיג בכל בתי הספר, הן יסודיים, הן חטיבות-ביניים, הן תיכוניים, לימוד השפה והתרבות הערבית בתור מקצוע חובה.
ב) לעודד ולתקצב הקמת בתי-ספר, מתנ"סים ומועדוני נוער משותפים יהודיים ערביים, שהפעילות בהם תהיה בשתי השפות - עברית וערבית.
ג) להנהיג בתור חובה לימוד הסיבות לסיכסוך ישראלי-פלסטיני, תוך הדגשת ההכרה בחלקה של ישראל בגרימת הנכבה ויצירת סוגיית הפליטים. כמו-כן, במהלך לימודים כאלה, יש לעודד תלמידים להסכים לזכות השיבה של הפליטים.
ד) לעודד תירגום יצירות מופת ערביות לעברית, ועבריות לערבית.
ה) להכניס לתוכנית הלימודים בספרות לימוד יצירות של מחברים ערביים - הן בתירגום לעברית, והן במקור, בצד אלה העבריים.
לסיכום, ברצוני להדגיש, כי באם עבודת מוסדות החינוך הישראליים תתבצע על-פי עקרונות דלעיל, הדבר יתרום באופן משמעותי להפגת הניכור והשנאה בין יהודים לערבים החיים במדינת ישראל. כמו-כן, זה ייצור יחסים קרובים ומעוררי-אימון בין חלקים שונים בחברה הישראלית.
לדעתי, נסיונות השלטונות הישראליים, משך שנים רבות למנוע התקרבות תרבותית ממשית בין יהודים לערבים בחברה הישראלית, גרמו בסופו של דבר נזק חמור ביותר ליחסים בין הצדדים. לכן, חשוב ביותר לעשות מאמץ לתיקון המעוּוַת, על ידי ביסוס תוכנית הלימודים בבתי הספר, הן עבריים והן ערביים, על דו-לשוניות ועל הקניית לכל צד ערכיים תרבותיים, היסטוריים ולשוניים של הצד השני.
ניתן ליצור איתי את הקשר:
אי-מייל: yerushalmi9@walla.co.il
בברכת חג פסח שמח ומלא בשורות טובות! שמואל ירושלמי - משורר ואיש ציבור
תגובות