אביאל קם בבוקר, ומחשבותיו לא היו מסודרות. הוא התפלל תפילת שחרית, אך התקשה לכוון. מחשבותיו נדדו לקשר בינו לבין אודליה. הפתיחות שלה הפחידה אותו מאוד, והוא התחבט מאוד בשאלה, מה עליו לעשות.

לאחר תפילת שחרית, אביאל נזכר שעליו לשלוח מסרון לאודליה, הוא התחיל לכתוב את ההודעה, כשלפתע נזכר שמרוב הבהלה שאחזה בו מאמרותיה האחרונות של אודליה, הוא שכח לקבוע עימה זמן לשיחת הטלפון במוצאי שבת. אביאל סיים לכתוב את ההודעה, וכה כתב:

"שבת שלו´ לעלמת החן. מתי שומה עלי לטלפן במוצש"ק?"

דקה לאחר מכן, הגיעה תשובתה של אודליה.

אביאל התיישב לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום, ולאחר מכן נסע לביתו, שם סייע בנקיון הבית. כשעה לפני כניסת השבת, נכנס למקלחת, קרא את שיר השירים, והלך לבית הכנסת להתפלל מנחה וערבית.

בתפילת מנחה כבר התיישבה דעתו עליו. הוא חקק בלבו, לדחות המחשבות הטורדות אותו לזמן הסעודה, ולהתרכז בתפילתו.

לאחר תפילת ערבית, בסעודת הערב, דרש אביו של אביאל.

מנהגו של הרב אברהם יצחק היה לדרוש דברים הנוגעים לפרשת השבוע, ובסוף דבריו, היה נוהג לומר דברים הנוגעים הלכה למעשה.

וכה היה דברו בסוף דרשתו:

"פעם אחת הרב צביהודה התעכב מלברך ברכת המזון, עד שלא עזבה את המקום רבנית שהיתה לבושה בשרוולים, שאמנם כיסו את מרפקיה, אך לא הגיעו עד לכף ידה. ולעומת זאת, פעם בסוכות, בא אל הרב צביהודה מרצה במכון גולד, ושאל את הרב לגבי צורת ההדרכה לבנות לאורך לבישת חצאית, האם מותר להורות להם שילבשו חצאיות שמכסות את פרקי הרגליים בלבד, או שיורה להם ללבוש חצאיות עד לכפות הרגליים. הרב ענה: ´העיקר להסביר להם, בפנימיות הדבר, מהי צניעות, ומתוך זה ירצו לקיים את הלכות הצניעות.´ משני הסיפורים האלה אנו רואים כלל חשוב: עם כל ההקפדה האישית על ההלכות, לכל פרטיהן ופרטי פרטיהן, חשוב לזכור – רק מתוך שינון יסודות האמונה אפשר להגיע לקיום ההלכה בצורה אמיתית. ההלכה היא האמונה והאמונה היא ההלכה."

לאחר סעודת הערב, התיישב אביאל על הספה, ולמד בלחישה בספר הכוזרי. לידו התישבה אחותו אביגיל. כפי מנהג האחיות, ראתה לעצמה אביגיל, בתור שורש ויסוד להנהגתה, את ההטרדה של אחיה אביאל. כמו-כן עשתה גם הפעם.

היא הקישה עם אצבעה מספר פעמים על כתפו של אביאל, ואמרה: "פֶּזֶּרוּ" – כך היתה קוראת אביגיל לאביאל – "תגיד משהו, איך הלך לך השבוע עם המין היותר נעלה?"

-         "לא הלך..." – השיב אביאל, ונאנח.

-         "לא היו לך פגישות השבוע, או שהיו פגישות שלא הלכו טוב?"

-         "לא זה ולא זה. היתה פגישה עם בחורה מתוקה מדבש, פגישה של הנאה צרופה, הבעיה שבשיחת הטלפון שאחריה – היא הפחידה אותי..."

-         "מה היא עשתה שהפחיד אותך?" – שאלה אביגיל.

-         "אני אסביר לך. הבחורה מאוד פתוחה, והיא התחילה לדבר איתי על המיתולוגי שלה ועל רגשותיה כלפיו, והיא קוראת לי בכל מיני כינויי חיבה, וזה מפחיד! אני לא יכול ככה. אני מתלבט, אבל נראה לי שבשיחה במוצאי שבת, אני אחתוך..."

אביגיל לקחה ספר בכריכה רכה שהיה מונח על השולחן והכתה איתו את הראש של אביאל בצורה חזקה. אביאל שלא ציפה לזה, לא הגן על ראשו, והמכה כאבה לו מאוד. הוא תמה בקול רם: "אביגיל, השתגעת?!"

-         "אני השתגעתי?!" – תמהה אביגיל – "אתה השתגעת! אתה יוצא עם בחורה מדהימה, שיותר פתוחה ממך, אז אתה חותך?! אתה רוצה שאשתך תהיה פתוחה, השלב המוקדם שזה קרה בו איתה מפחיד אותך... חפיף... תפסיק להיות תינוק. תזרום איתה! תנסה להיות פתוח, ואם בא לך – תמציא גם לה כינוי חיבה, היא תאהב את זה..."

-         "את כזאת בת!"

-         "אמת, אבל לפעמים אנחנו צודקות..."

-         "יש בדברייך משהו... לפעמים אתן צודקות, לא במקרה הספציפי הזה..." – אביגיל הביטה אל אביאל במבט מלא זעם והוא מייד המשיך את דבריו: – "נו טוב, אולי גם במקרה הזה..."

-         "פזרו, בשנה האחרונה עם כמה בחורות יצאת שנגעו ללבך, שחשבת שהן ´מתוקות מדבש´?"

-         "שלוש בנות." – השיב אביאל.

-         "אז בשנים עשר החודשים האחרונים היו לך שלושה הזדמנויות להתחתן, זה לא נשמע כמו כל כך  הרבה..."

-         "אמת."

-         "ואתה רוצה להרוס את ההזדמנות הרביעית בגלל הפחדים שלך?! לא יותר הגיוני לנסות להתגבר עליהם?!"

-         אביאל חשב על דרך שבה יוכל לסיים את השיחה ולשוב לתלמודו, וממילא ענה: "יש משהו בדברייך... יש לך מושג כמה זה מעצבן שאחותך הקטנה חכמה ממך?"

-         "יש לך מושג כמה זה מעצבן שאחיך הגדול לא נשוי?! אני רוצה עוד אחיינים! אתה אמור לייצר לי כאלה..."

-         "אני עושה את ההשתדלות שלי..." – אמר אביאל בחיוך.

לאחר העיון בספר הכוזרי, וחזרה על חלקים מתלמודו, הלך אביאל לישון. בקומו בבוקר, הזדרז לבית הכנסת לתפילות שחרית ומוסף, ולאחר-מכן, שב לביות לסעודה.

בסעודת הצהריים, דרש הרב אברהם יצחק, כהרגלו, ובסוף דבריו אמר:

"פעם, בא אלי חסיד ברסלב, ואמר לי שאנחנו לא נמצאים בארץ. לא הבנתי את דבריו, והוא פירש אותם ואמר: ´אנחנו בגלות, ומכיוון שכך, לא יכול להיות שאנחנו נמצאים בארץ, אלא חייבים אנחנו לומר שמלאכים שמים כפות ידיהם תחת רגלינו על מנת שלא לדרוך בארץ ישראל.´ כמה הזויים אלה! לא רק שאינם רואים שאנחנו בתהליך הגאולה, אלא שאפילו אינם קולטים שאנחנו זוכים ליישב ולהתיישב בארץ חיינו.

ושורש הדברים, ביסוד, והוא רבי נחמן.  

בהשמטות מהספר חיי מוהר"ן, ישנה פיסקה מכתב ידו של רבי נחמן מברסלב, שמצוטטת בידי הרב משה יהושע בזשיליאנסקי, המכונה ר´ אלטער טעפליקער. הוא היה אדם חשוב בברסלב, וגם ה´מגילת סתרים´ שלהם הודפסה על פי כתב ידו. שם רבי נחמן כותב כאילו הסבא משפולי הוא מהצד של הסטרא אחרא חס ושלום, והסיבה שהוא כל ימיו התעסק בצדקה וגמילות חסדים היתה כדי להגביר את כוחות הטומאה על פני כוחות הקדושה, עפר לפומייהו. הייתכן ככה על הסבא משפולי?! זה אדם שפוי?! בגיל 6 היו לו כוחות כמו הבעל שם טוב, בגיל 30 הרשה לעצמו לומר שזקן האדמו"רים הוא מהצד של הטומאה! זה הבל הבלים! ושמא תאמרו, זיוף בדבר? הלא אנשי ברסלב הם שהדפיסו את זה, מכתב ידו של זה שממנו הדפיסו את מגילת סתרים.

רבי נחמן גם ´העיד´ על עצמו שהאר"י לא השתווה לגדולתו, ושכבר בגיל 13 הגיע למדרגת הבעש"ט, ומאז התקדם והתעלה הרבה יותר; ושאמנם בחז"ל מצינו דיבורים על נסיונות קשים בענייני תאוות, אבל אצלו אין כזה מושג – כי הוא נקי מכל תאווה!

הוא גם אמר שהוא המנהיג היחידי בעולם, ושאסור ללמוד בספר אחר זולת ספרו.

ואיני רוצה לנבל את פי, ולומר את דברי הבזיונות העצומים שהוא אמר כנגד הרמב"ם – לא רק הדברים הידועים שהוא אמר, כי חלילה וחס אסור ללמוד במורה נבוכים, ומי שלומד במורה נבוכים מאבד צלם אלהים בגלל זה. יותר מזה! הוא כתב שטעמי המצוות שהרמב"ם הביא הם דברי הבל, ושלא ייתכן שהאר"י יאמר דברים בשח הרמב"ם, כי ודאי לא ראוי לשבח אותו.

כשהשורש רקוב – כשהרב´ה הוא אדם שאומר כאלה דברים, שלעניות דעתי מעידים על חוסר שפיות מופלג – גם הענפים אינם מתפתחים בצורה בריאה.

אחרי זה מפיצים השוטים כאילו מרן הרב זצ"ל אמר על עצמו שהוא ניצוץ מנשמת רבי נחמן מברסלב, ושאין לו בעולמו אלא ברסלב, ושאר מיני שטויות והבלים, ד´ יעזור ויגן ויושיע עלינו."

לאחר סעודת הצהריים, הלך אביאל לטיול קצר, התפלל תפילת מנחה, ואכל לבדו סעודה שלישית. אביאל ניסה לנום את תנומת הצהריים – אך ללא הצלחה. בשונה מהשעות שעברו, היה קשה לו לדחות את מחשבותיו לגבי אודליה. שעת ההכרעה קרבה, ואביאל לא ידע מה עליו לעשות. מחשבתו התהפכה שוב ושוב: ברגע אחד היה סמוך ובטוח כי עליו להפרד ממנה ובמשנהו חשש שמא עליו להמשיך בקשר.

לאחר שעות של הרהורים, אביאל שם לב שהשמש שקעה, הוא מיהר לבית הכנסת, ושם למד עד שעת ערבית.

בתפילת ערבית, הוסיף אביאל בברכת "חונן הדעת", והתפלל: "אבא יקר, תן בי עצה נכונה, לדעת מה לעשות בנוגע לאודליה, ותן לי במתנת חינם את היכולת להכיר אותך, כי אתה חונן הדעת."

לאחר תפילת ערבית, שב אביאל לביתו, הבדיל, ואכל לבדו סעודת מלוה-מלכה. בתום הסעודה, חש אביאל בהירות עצומה, והיה ברור לו מה עליו לעשות.