למחרת בבוקר, לאחר תפילת שחרית וארוחת הבוקר, החל אביאל לחשוב על מאורעות אמש, ודבר מה העיק על לבו. בסערת נפש הוא לקח בידו את המכשיר הסלולארי שלו והתקשר אל אביגיל.

-         "בוקר טוב פזרו."

-         "בוקר טוב אביגיל. יש לך דקה?"

-         "האמת? לא. אבל בשבילך..."

-         "טוב, אז תשמעי, את לא נתת לי אתמול להסביר על היחס לשירות לאומי, וזה מאוד מציק לי, אז תני לי לדבר. אבל לפני זה, רציתי רק לומר שיש גם את מכון טל ומקומות כאלה, אז את יכולה גם ללמוד שם מקצוע נורמאלי, ואת לא צריכה ללכת ללמוד באוניברסיטה."

-         "אתה קצת מפספס את הנקודה..." – אמרה אביגיל.

-         "לא הבנתי."

-         "ברור שלא תבין."

-         "ואת תסבירי?" – שאל אביאל.

-         "ודאי." – השיבה אביגיל – "כל החיים שלך אתה חי בבועה. אני גם חיה כל חיי בבועה. אבל צריך לפרוץ את הבועה. להיות עם מרכזניקים ועוד מרכזניקים ועוד מרכזניקים כל החיים, זה ממש לא שפוי."

-         "אני מבין."

-         "וכשאני אקריץ בפני אבא סיבה, למה אני לא יכולה ללכת למכון טל, אתה תתמוך בי, ואתה לא תשקר לאבא – אבל אתה גם לא תדבר איתו כנגד הרעיון. זה חשוב לי מאוד, ואני מצפה שאתה תתמוך בי. ואני לא מדברת בצחוק."

-         "ברור."

-         "אתה היית הראשון שהעליתי בפניו את הנושא, בגלל שאנחנו מאוד קרובים, ואני מצפה לגיבוי מלא."

-         "אביגיל! אני כבר אמרתי לך, אני מאחורייך לגמרי. אבל עשי לי טובה – אל תסתירי ממני דברים. אל תאמרי לי שאת רוצה ללכת לאוניברסיטה כשאין אלטרנטיבה אחרת, כאשר את בסך הכל רוצה ´לפרוץ את הבועה´ כהגדרתך."

-         "אתה יודע מה? אתה צודק." – אמרה אביגיל.

-         "אני לא רוצה לומר ששיקרת, אבל בהחלט עיוותת את המציאות, וזה לא מקובל עלי."

-         "נו, כבר אמרתי שאתה צודק, מה אתה עוד רוצה ממני? תן חיוך – הכל לטובה!"

-         "ואם אני לא רוצה לחייך?" – שאל אביאל וחיוך רחב על פרצופו.

-         "אני מכירה אותך... אתה רוצה לחייך..."

-         "אולי את לא מכירה אותי מספיק טוב?"

-         "אני אולי לא מכירה אותך טוב כמו ´מתוקה מדבש´, אבל אני מכירה אותך מספיק טוב, כדי לדעת שאתה תמיד משתדל לשמוח, גם אם זה קשה לך."

-         "את מגזימה. אני בסך הכל משודך עם אודליה שבוע. היום בערב ימלא שבוע לפגישה הראשונה. לומר עליה שהיא מכירה אותי היטב זו גוזמא."

-         "אבל כבר סיכמנו אתמול שאני הדרמטית והמגזימה, ואתה אוהב אותי בכל זאת. אתה לא אומר את זה מספיק – אבל אני יודעת שזה נכון."

-         "כמה פעמים בשנה אני אמור לומר זאת?"

-         "בשנה?! אתה מתכוון לשאול כמה פעמים בשבוע... והתשובה היא פעם אחת בשבוע, זה מספיק."

-         "פעם בשבוע?!"

-         "כן, ואני חושבת שהפעם הזאת צריכה להיות עכשיו..."

-         "את כנראה הוזה..." – אמר אביאל.

-         "אני לא הוזה. עכשיו זה הזמן."

-         "אם כך – נראה לי שמוטב שאנתק, לפני שתלחצי עלי עוד. כי אין מצב שאני אומר לך שאני אוהב אותך."

-         "אז תנתק... זה לא אומר שבפעם הבאה שנדבר אני לא אמשיך לעמוד על שלי."

-         "טוב, להתראות." – אמר אביאל, וניתק את הטלפון, עוד בטרם הספיקה אביגיל לענות. 

רק באמצע סדר הבוקר, הבין אביאל שמטרתה של אביגיל ברצונה שהוא יפרט בפיו את רגשותיו הטבעיים כלפיה, היתה למנוע בעדו מלהעביר הרצאה על שיטת אביו בכל הנוגע לשירות הלאומי. "ילדה חכמה" חשב אביאל לעצמו.

לאחר ארוחת הצהריים, כשהיה סיפק בידו של אביאל, התקשר שוב אל אחותו.

-         "פזרו!" – אמרה אביגיל בהתלהבות – "התחרטת?"

-         "ילדונת, אני עליתי על הקטע שלך, את בסך הכל רצית שאני לא אדבר איתך על המהות הרוחנית של האישה, ולכן התחלת עם כל השטויות האלה."

-         "ממש לא. סתם הרגשתי צורך לשמוע שאתה אוהב אותי. אבל אני אגיד לך מה – אם תאמר לי שאתה אוהב אותי, ארשה לך לקשקש כמה שבא לך."

-         "אלה לא קשקושים!"

-         "ברור שלא... זו סתם היתה פליטת פה..." – אמרה אביגיל באירוניה – "אבל ההצעה בעינה עומדת."

-         "נו טוב, אז דעי לך אביגיל אחותי הקטנה, שאני אוהב אותך. עכשיו את מרוצה?"

-         "כן."

-         "יופי. אז אסביר לך את העניין. מרן הרב זצ"ל מבאר בעולת רְאִיָּה שיש הבדל עקרוני בין האיש ובין האישה: האיש פועל ואילו האישה נפעלת. אם אדם נפעל מדבר רוחני זה ודאי טוב יותר, ועל כן האישה יותר קרובה לשלמות הרוחנית, כי היא נפעלת מד´, והיא זוכה לברך ´שעשני כרצונו´; והאיש אמנם פועל, ועל כן הוא יותר מתקשה לקבל דברים רוחניים, וממילא הוא רחוק יותר מד´, אבל בכל זאת, מכיוון שיש לו יתרון בכך שהוא יכול לפעול ולהשפיע ביתר קלות מהאישה, הוא מברך ´שלא עשני אישה´."

-         "אז מה שאתה אומר זה שהאישה היא נפעלת, יותר קל לה לקבל דברים ויותר קשה לה להשפיע על אחרים. ואם היא מקבלת מד´ זה דבר נפלא, אבל גם יוצא שאם היא מקבלת מדברים רעים – זה אסון, ולכן היא מברכת ´שעשני כרצונו´ – כי יש יותר סיכוי שהיא תוכל ללכת בדרכי ד´."

-         "בישרות..."

-         "כן. אבל האיש, הוא מסכן, הוא צריך להשפיע. אז יותר קשה לו ללכת בדרכי ד´, אז הוא לא יכול לברך ´שעשני כרצונו´, אבל בגלל שבכל זאת יש לו משהו יותר טוב מהאישה – בזה שהוא יכול להשפיע ולה זה יותר קשה – נותנים לו בתור נחמה איזו ברכה מסכנה: ´שלא עשני אישה´."

-         "בדיוק. כעת, את בטח תקשי עלי מדברי הגמרא בבא מציעא, שהמסקנה שם שבעניינים גשמיים על הבעל להתייעץ עם האישה ואילו בעניינים רוחניים אם הוא מתייעץ איתה ומקשיב למה שהיא אומרת הוא הולך לגיהינום."

-         "אם הייתי מכירה את הגמרא אולי הייתי מקשה, אבל אני מבינה את הבעיה. אם האישה יותר קרובה לד´, למה היא המומחית בעניינים גשמיים."

-         "פעם שאלתי את המשמש הקדוש הרב יוסף בדיחי שליט"א את השאלה הזאת, והוא כידוע מקצר בלשונו, אז הוא אמר לי משפט קצר: ´הסדר בעולמות עליונים הפוך´, ולא הבנתי מה שהוא רוצה. עד שראיתי את דברי מרן הרב זצ"ל באגרת אלף רעז´, ששם עונה הרב זצ"ל לשאלה לגבי שיטתו הידועה של ציון וירושלים."

-         "אתה מתכוון לזה שציון זה השם של התנועה הגשמית לשיבה לארץ ישראל, ואילו ירושלים של התנועה הרוחנית." – אמרה אביגיל.

-         "אכן כן. אז המקשה שואל שכל מתחיל בקבלה יודע ש´ציון´ זה מושג קבלי ששיך לספירת היסוד, ואילו ´ירושלים´ היא מושג קבלי ששיך לספירת המלכות, הנמוכה מספירת היסוד, ואם כך הוא הדבר – כיצד ייתכן שירושלים זה השם דווקא לדבר הרוחני, ואילו ציון לדבר הגשמי?"

-         "שאלה טובה."

-         "נכון. אז הרב – כפי המנהג היהודי הנודע – מקדים שאלה נוספת לתשובה. שואל הרב שהרי ימות החול הן מכוונות כנגד שש הספירות של הזעיר אנפין, והשבת היא מכוונת כנגד ספירת המלכות, אם כן מדוע השבת היא הקדושה מכולם? הרי בדרגתה היא נמוכה משאר הימים!"

-         "זו גם שאלה מאוד טובה. מה התשובה?"

-         "מבאר הרב, שקדושת השבת היא המתגלה יותר בעולם, מכיוון שגובהן של המדעות העליונות איננו מניח להן לגלות קדושתן בעולם. כלומר – שאנחנו לא יכולים לתפוס את הקדושה של יום ראשון, אלא רק של השבת, ולכן היא קדושה אצלנו ואילו יום ראשון הוא יום חול."

-         "אז גם עם ציון וירושלים ככה?" – שאלה אביגיל.

-         "נו, את יודעת את ההמשך – את חכמה..."

-         "תן לי לחשוב. ציון יותר גבוה, אבל אנחנו לא יכולים לקלוט את הקדושה, אז ירושלים מציינת אצלנו את הדבר הרוחני – כי אנחנו קולטים את הקדושה של המושג – וציון הוא הדבר הגשמי."

-         "נפלא! עוד תעבירי שיעורים בראש מילין! ועכשיו תמשיכי את המהלך שהרב בדיחי כיוון אליו..." – אמר אביאל.

-         "האישה היא יותר רוחנית, אבל בעולם הזה אנחנו לא יכולים לתפוס את הרוחניות שלה, ולכן היא נתפסת בתור גשמית. והאיש המסכן הוא באמת פחות רוחני, אבל בגלל שבעולם הזה אנחנו רואים את הרוחניות אצלו – הוא נחשב לרוחני."

-         "נפלא! את רואה איך שהכל מסתדר?" – שאל אביאל.

-         "כן."

-         "כעת, בגלל שהאישה היא הנפעלת, עניינה לא לפעול מחוץ לבית, אלא להתמקד בחינוך הילדים ובדברים שקשורים לפרטיות. ואילו האיש שהוא הפועל הוא זה שצריך לפעול בעניינים של כלל ישראל. וזה לא נובע מחסרון באישה אלא ממעלתה. ´כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה´."

-         "אז אתה טוען שבגלל שהאישה היא הנפעלת היא אמורה להשפיע פחות, ולכן היא פרטית, ואילו האיש שהוא הפועל הוא כללי."

-         "כן."

-         "הבנתי. אני לא אומרת שאני מקבלת את הגישה הזאת, אבל אני מבינה שזה לא שוביניזם, אלא חלק מגישה אידיאולוגית כוללת."

-         "גישה אמונית כוללת..."

-         "כן. אותו דבר רק במילים שונות. אני באמת צריכה ללכת, אבל תודה רבה על ההסבר המנומק."

-         "אין בעד מה. להתראות אביגיל."

-         "להתראות פזרו." 

אביאל שמח מאוד שהוא פרק את אשר על לבו, ושאר לימודו במהלך היום עבר עליו בנעימים.

לאחר תפילת ערבית וארוחת הערב, התקשר אביאל אל אודליה.