אבא. ממש לפני ר"ח ניסן הלכתי לבקר אותך... לגעת שנית באבן השיש הקרה כ"כ, כזרה ולחוש חום וקרבה... ולחוש מחובקת חיבוק שאינו צריך ידיים. ומיד לאחר פרקי התהילים לקרא לך את אלתרמן ולחייך לעצמי נוכח הסתירה לכאורה... כזה היית. כזאת גם אני... בעיני נראיתי מורכבת, שלא לומר מוזרה אבל אתה תמיד, במבט כעוס לכאורה, אמרת: לא. לא מוזרה. בתי שלי- מיוחדת. מיוחדת, אבא? אז מדוע, מאז שהלכת, אני חשה כה סתמית? -----