"את יודעת שדביר כהן עומד להתחתן...?" בגיל שלושים וחצי היה לאלה הירשזון ג'וב לא רע כקופירייטרית במשרד מפורסם, חתול נאצי, דירת חדר יאפית בדרום תל אביב, טוסטוס, אחיין מתוק שלרע המזל לא סבל נשיקות, וגינונים שאמא שלה-כמו כל פולניה- התלהבה מהם ממש כמו שהייתה מתלהבת מחתן פרענק. וברגע שהאמא-יקרה-לה אמרה באגביות מחשידה את מה שאמרה, ממש לאחר שהעירה לה, כדרכה בקודש, על צורת האכילה הברברית שלה, חשה אלה שהיא גם הראשונה לחוות התקף לב בגיל צעיר כל כך. אבל רק המחשבה שהיא עלולה, חלילה, למות מבלי להעניק לאמא שלה את התענוג לראות אותה סובלת תשעה ירחי לידה- דחתה את עניין התקף הלב. והיא גם רצתה לברר יותר את עניין החתונה של דביר. "מי המאושרת?" שאלה בקול שהתאמץ להשמע סתמי. "בטח שלא את" ענתה אמה בטון ביקורתי. "אויש, אמא, אל תתחילי..." "אני רואה אותך זורקת את החיים שלך לזבל ואת רוצה שאני לא אתחיל? לחשוב שהבחור הזה רצה אותך כל כך הרבה זמן. חיכה לך בסבלנות עד שתגמרי עם משובות הנעורים שלך, שאלוקים יודע מתי הם יגמרו, ואת--- את--- את ממשיכה בשלך בלי להתחשב..." "להתחשב במה, אמא? אני לא יכולה לעשות דברים שעלולים לאיים על האושר שלי! אני לא יכולה לבצע דברים שנראים בעיני שגויים רק בגלל שאני צריכה לענות על הציפיות שלך!" "אפשר לחשוב שאני מצפה ממך להפוך לערפד. הציפיות שלי נורמאליות לחלוטין. את זו שמתנהגת בצורה חריגה..." "אז יש לך בת חריגה" אלה קמה לפנות את הצלחות מהשולחן "לא התרגלת לרעיון כשהחלטתי ללמוד בבית ספר לאומנויות ולא באולפנא, לא קלטת את העובדה כשעשיתי רשיון על טוסטוס או כשהתגייסתי לצה"ל בניגוד למשרתות בקודש... -אולי הגיע הזמן שתתחילי לעכל את העניין ולהניח לי פשוט... להיות!" "אוח... זה בטוח הצד של אבא שלך עליו השלום. מהצד שלי לא הייתה יוצאת כזאת עקשנית"... אלה חייכה לעצמה בשעה ששטפה את כלי הארוחה ושמעה את טיעוני אמא שנאמרו כאילו בינה לבין עצמה. היא ידעה שאמה עושה הכל כדי שהבת הצעירה שלה תשמע שהיא רוצה רק את הטוב ביותר בשבילה, ומדוע היא לא יכולה להיות נורמאלית וכבר כשהייתה ילדה לא נתנה לה לקלוע לה צמות ולמה, לכל הרוחות, היא חייבת לעשות הכל על מנת לגרום לה עוגמת נפש? הרי היא, אמה הורתה, יודעת הכי טוב מה מצויין בשביל הבת שלה..." "אמא" הסתובבה אליה אלה אגב ניגוב ידיה ממלאכת שטיפת הכלים. "את יודעת שאני אוהבת אותך, נכון? נסי להבין אותי... להתקדמות שלי בחיים יש קצב אחר. אולי קצת איטי בעיניך- אבל בעיני הוא הקצב הנכון. זה מה שמתאים לי...- אל תדאגי. אני, בסופו של דבר, אהיה מקור לגאווה וכל החברות הרכלניות שלך יקנאו בך ממש כמו שאת רוצה". "נו, שויין. העיקר שאת לא שוכחת את האמא הזקנה שלך בערבי שבת. וגם מתפללת בבית הכנסת- חבל רק שאת מתעקשת ללכת עם מכנסיים..." "או קיי, אמא, אני מוכרחה לזוז" פנתה אלה לקחת את מעילה ואת מפתחות דירתה לפני שתשמע נאום בדבר הלבוש הלא ראוי "ואני מבטיחה לך, שהבוס שם למעלה, אוהב אותי עם חצאית ועם מכנסיים באותה מידה. את הדודות שמרכלות עלי בגלל זה- הוא אוהב הרבה פחות". נשיקה והחוצה לאוויר הצלול של ראשית החורף. היא צעדה כמה עשרות מטרים בטרם שמעה קול מוכר מאוד אומר מאחוריה "והנה, בכבודה ובעצמה, הגברת הירשזון." היא הסתובבה אליו. "שמעתי שמגיע לך מזל טוב, אדון כהן" "שמעת נכון" "ומי העלמה המאושרה?" "קוראים לה סתונית והיא עורכת דין" "מה אתה סח... מישהי מהברנז'ה. הייתי בטוחה שעם שם כזה היא מדריכה בחברה להגנת הטבע". "לא לכולם יש שמות מייצגים. האמת היא שאת היחידה שיצאת ככה, כמו השם שלך... מגאלומנית" "הו... כמובן... לא מפספס הזדמנות לעקוץ. טוב... אני די ממהרת, אם לא אכפת לך ו... שיהיה במזל טוב!" היא פנתה ממנו בצעדים נמהרים, מספיקה לשמוע מתי היום הגדול ושהוא מצפה ממנה לבוא... כן-כן. היא תבוא. אם היא רוצה לייצר לעצמה קרקע נוחה לנטיות אובדניות- היא תבוא ועוד איך. והוא היה חייב להראות טוב. היא הגיעה לדירה ולנאצי שלה שציפה לשאריות המזון שהביאה לו מידי ערב שבת. היא פתחה את חלון דירת החדר וחצי שלה ונתנה לאויר הערב הקריר להכנס פנימה. "אני עדיין לא מאמינה שהוא לא חיכה לי..." שנים שהיא ודביר כהן היו חברים. הוא היה היחיד שהתייחס בסבלנות ובסלחנות לכל מה שכולם מסביב חשבו שזו גחמה. הוא היה היחיד שהבין שזו היא. הכל היא. לא הצגות, ולא רצון להתבלט, ולא רצון להיות יוצאת דופן... הוא הבין את הנפש החופשית שלה. עד שכשהחליטה לצאת ללימודים בלונדון, הודיע לה חד וחלק שזהו... או הוא או לונדון. והיא, ששנאה אולטימטומים מהסוג הזה- בחרה בלונדון. כבר ארבעה חודשים שהיא בארץ. יצא להם פעם אחת להפגש באיזו חתונה של ידיד נעורים ועוד פעם בשכונת ילדותם. מלבד "שלום-שלום" והנהוני ראש מנומסים- כלום. היא התכרבלה על הפוף שלה, שידע ימים פחות דהויים, וחשבה לעצמה שנמאס לה להיות מישהי שונה- אבל היא לא יכולה להיות מישהי נורמאלית. היא תעדיף למות. ואז זה יהרוג את אמא שלה ומה היא צריכה את כל הבלאגן הזה על הראש... אמא שלה עוד תרדוף אחריה בעולם האמת ותגיד שגם בעולם שכולו טוב היא עושה לה רק רע... היא צחקה לעצמה בקול, נוכח המחשבה ותוך שניות מספר הפכו הגיחוכים ליבבות חרישיות. נקישות רמות זירזו אותה למחות את שאריות הבכי מעיניה והיא פנתה להציץ בעינית הדלת. אוף. "לא הספיק לך לרדת עלי ועקבת אחרי עד לפה בשביל לרמוס כל טיפת כבוד עצמי שעוד יש לי?" "לא נראה לי שיש לי עסק עם מישהי שמשנה לה מה אומרים האנשים סביב. לא זכור לי שלמילה שלי הייתה איזושהי השפעה עליך ועל החלטות שלך. או שהשתנו פני הדברים?" "אל תחמיא לעצמך, טוב?" אמרה בהתרסה, משתדלת להעלים מעיניו כל סימן לסערת הרגשות שעברה דקה קודם לכן. "תקשיבי, אלה... אם יש דבר שאני מצטער עליו, זו הדרך בה דברים הסתדרו, או שעלי לומר 'לא הסתדרו' ביננו" "דווקא הסתדר מצויין, עד שבאת עם הדרישות שלך וה'דד- ליינים' שאתה יודע שגורמים לי אלרגיות!" "למה את קוראת 'הסתדר מצויין'? עד מתי הייתי צריך לחכות לך? עד יבוא גואל? אני, מלבד אביך עליו השלום, הייתי היחיד שהביע סבלנות וסובלנות לכל יוזמא מהפכנית בחייך. את לעומת זאת- לא הראית טיפה התחשבות בי או ברצונות שלי עד שהייתי מוכרח לעשות מה שעשיתי. זו הייתה עצה של אמא שלך, אגב. והשתמשתי בה למרות שהייתה לי תחושה לא טובה שבקרב הזה אני הולך להפסיד" "אמא שלי?" שאלה בטון חצי כועס חצי מופתע "ומה יצא לך מזה? הפסדת אותי לכל החיים. אני מקווה מאוד שאתה מאושר מהסתוונית שלך שהיא בטח טיפוס ביתי וצפוי ולא מטורפת אנוכית כמוני!" היא זרקה את עצמה על הפוף ונחשול יבבות חדש שטף אותה. לעזאזל כבוד עצמי. היא עצמה אשמה במצב הזה. היא נתנה יד לדברים להתגלגל כך וגרמה לגורל לתעתע בה. "אלתי" שמעה אותו אומר לה בקול רך "למה את בוכה?" "לא יודעת... אוף. הכל אוףף אחד גדול!" היא שמעה אותו מתקרב לעברה ורוכן לידה בישיבה שפופה. "ואל תקרא לי 'אלתי'... אני מבקשת- יש דברים שכדאי שישארו נחלת העבר" "מה שתאמרי. רק עניין אחד נוסף יש לי לסגור. אממממ... אין סתוונית. כלומר יש, ובתקופה שלמדת לך אצל מיטב הפרסומאים הבריטים גם יצאתי איתה פרק זמן לא קצר..." "אני לא מבינה, מה אתה רוצה להגיד לי עכשיו?" הרימה אליו עיניה בהשתאות. "אמממ... זה היה רעיון של אמא שלך. לגרום לך זעזוע כזה... כלומר, מסתבר שהיא חשה שאת, ששנינו, עוד חושבים אחד על השניה". כג'ינג'ית טיפוסית הדבר הראשון שעשתה היה לזרוק עליו את הכלי שממנו אכל החתול הרעב שלה, שלמרות שלא היה קל להפחיד חיה אימתנית כמותו, ברח לקצה השני של החדר ביללה מקפיאת דם. הדבר השני היה לפרוץ בבכי משחרר תוך מחשבה שאולי הידישע מאמע שלה יודעת בכל זאת מה טוב בשבילה. בגיל שלושים ושתיים לאלה הירשזון-כהן היה בעל אוהב, חתול נאצי, טראנטה מודל 80 ודירת שלושה חדרים ברמת גן. וילדה קטנה אדומת שיער ששנאה נשיקות... כי הכל נשאר במשפחה. ---------------- מוקדש לך נגה נגה נגתי.