השבוע ראיינו באיזה עיתון יוצר כלשהו לרגל צאת דיסק או מופע חדש לאחר פרק זמן ארוך במיוחד. הוא הסביר את שתיקתו ארוכת השנים וטען שהשראה זה דבר שצריך לעודד ולא להמתין לה. אז הוא ישב עם הגיטרה ימים שלמים ופרט לו אקורדים עד שנולד הדיסק הזה שהמבקרים משבחים ומהללים.

נשמע לי טוב ה"לעודד השראה" הזה. כבר שבוע אני מסתובבת עם בלוק מכתבים צהוב ומלבד שרבוטים לא ברורים או, במקרה הגרוע יותר, כתיבת המילה "למה?" בעיצובים גראפיים מרשימים- לא יצא לי כלום.

ההשראה שלי, למרות הזמנה נהירה מצדי, מעדיפה לשמור מרחק. ביננו, גם אני לא הייתי מתקרבת אלי. משהו במרחב האנרגיה שסביבי מרעיל ופלא שאני נושמת את הרעל המר הזה באופן יומיומי ולא צונחת ומתה איפשהו.

בתקופות כאלה אני נוטה להשקיע בחיצוניות. תחושות הריקנות מביאות אותי לרמות את כולם, לרבות אותי עצמי, ולעשות ממני קנקן נאה. מי יודע, אולי גם המוזה הנעלמת שלי תתבלבל ותתקרב אלי.

בדרך כלל אני מסתפרת ומאחר והחיים שלי פחות או יותר מסודרים בעליות והמורדות שלהם- אני גוזזת מחלפותי אחת לזמן קבוע. הפעם לא השיער שלי היה הקרבן מכיוון שמחצית ממנו נשרה בגלל ששיער לא אוהב שמאכילים אותו במשך חדשים שלמים במרק בלתי סמיך ומים. אז שמתי לק.

לא יודעת איך הצליחה  הקוסמטיקאית ההיא לשכנע אותי למרוח מהגועל נפש הורדרד על הציפורניים שלי אבל ברקע שרית חדד שרה על פרחה במרצדס וכשהגיעה לשורה "גם מתוקים הם סוג של נחמה" החלטתי שהורוד מרשמלו הזה יכול להמתיק את ההילה שלי ואז המוזה החמקמקה הזאת תבוא כבר. ואם לא היא, לפחות מישהו אחר יחשוב שאני בחורה מתוקה שכדאי להתקרב אליה.

וידעתי שהתרמית הזאת לא תעבוד אצל אף אחד.

כשיצאתי מהמכון המטופח שמעתי את אחת הלקוחות שואלת מה לעשות עם אובססיית כסיסת הציפורניים שלה. הקוסמטיקאית הציעה למרוח חומר שנקרא "מרה" על הציפורניים. זה חומר מיוחד, היא הסבירה, שמונע ממך לכרסם את הציפורן כי הוא נורא מר.

יצאתי לרחוב הגשום ומיהרתי ללכת לדירה המבולגנת שלי. היא לא תמיד מבולגנת, זה רק בעתות מאבקי כוחות עם השראה מרדנית או כשאני לא ישנה לילות ארוכים, כי האלכסון של המיטה לא מצליח להרדים אותי, ואין לי כח לעמוד על הרגליים למחרת.

פתחתי את החלון ונתתי לגשם להכנס. הוא תמיד אורח רצוי אצלי. הטיפות מתערבבות עם הדמעות והטעם לא כל כך מלוח.

אבל הגשם הלך ונחלש, כאילו להכעיס.

התיישבתי על המיטה והבטתי על האצבעות המחופשות שלי.

ובגלל ששנאתי את התחפושת והצבע הורוד השקרי הזה, ובגלל שידעתי שאני לא יכולה לרמות אף אחד בצבעים העליזים שמרוחים עלי כי את האמת העצובה אי אפשר להסתיר, התחלתי לכסוס את הציפורניים שלי.

הטעם היה מר גם בלי שמשחו עליהן "מרה".