מה אני אגיד לכם... איש איש ותסביכיו. אני, איך שאתם רואים אותי, אדם שפוי וזה, זה הכל בכאילו. יענו ישראבלוף. כי אני סופר מתוסבכת. מי שנקלע להיכרות איתי, אפילו היכרות מהסוג הלא רומנטי- מסתבך לו גם הוא. או שהוא מתוסבך מראש- אם הוא בחר להעמיק את ההיתקלות איתי. מה מתוסבך בי? קודם כל זה שאני מצהירה על תסבוכי ברבים. גם ביחיד. אבל ברבים יש לזה אפקט חבל"זי. אדם נורמאלי לא יכריז על מחדליו האישיותיים. הדבר השני והיותר מהותי זה שאני, ככה, מסתדרת עם העובדה הנ"ל. טוב לי עם תסבוכי. זה יתרון עצום כי מהר מאוד הם הופכים מתסביך למוזרות. וכבר משיחת המדריכה בשעת העיון של כיתה ט' כולנו יודעים שאין דבר כזה מוזר. יש מיוחד. אז אני מיוחדת לאללה. בשבוע שעבר הלכתי לאיזה איצטגנינית (ככה אומרים איצטגנין בנקבה, לא? איך אומרים את זה ביחיד בכלל? ואם אנחנו כבר בענייני ארמית איך אומרים ליסטים ביחיד? ליסט?...- מתוסבכת כבר אמרתי?) אז ההיא, לאחר עיון מעמיק בכף היד שלי שהקוים שבה הם הכי משורגים שהיא ראתה מימיה, כיאה לטיפוס מטורלל כמוני, אמרה שאני בנאדם מה זה מיוחד ושהמיוחדות שבי משפיעה על הכלל. כששאלתי אותה מה כל כך מיוחד בי, היא ענתה שלראשונה היא לא בדיוק יכולה להגדיר מה, כי היא לא נתקלה בכזאת תופעה קודם ומרב מיוחדות אין לה מושג איך לנסח את זה. ואז שילמתי לה 50 שקל ונהייתי מאושרת מזה שעכשיו יש למה שאני וכל מי שסביבי יודעים כבר מזמן, גושפנקא מטה-פיסית. אמא שלי קצת ירדה עלי בעניין הזה וגם על בזבוז מעותי המועטות בשביל אינפורמציה ידועה בלאו הכי ואמרה שלאחרונה אני מתנהגת כמו אידיוטית ממש. אבל אני חושבת שאידיוטית זו מילה נוספת למיוחדת. וכדי לעורר בהלה ממשית אספר לכם סוד: לדעתי אני היחידה שקושרת את הנעלים בדיוק כמו שכתוב בשולחן ערוך. לא יודעת. תקועה לי בראש ההלכה הזאת מהנהגות הבוקר ומה איכפת לי. אם לא יועיל לא יזיק. וגם התרגלתי להתחיל לקשור קשרים ברגל שמאל... הקטע הוא שחיצונית אני נראית בסדר. נורמאלית לחלוטין. אבל עיון מעמיק בבפנוכו שלי מעיד על חולת רוח ממש. לא- לא, לא מהסוג שמאכלס את המחלקה הסגורה בפסיכיאטרי. אני לא מסוכנת. מקסימום יכולה להיות משוגעת מחמד כזאת. שכל השכונה מריצה על המג'נוניות שלה קטעים. אבל המיוחדות הכי מיוחדת במוזרות שלי היא עניין ראיית הנולד שלי. אני נוהגת לרכוש דברים בקטע של "לקראת"- אבל הם הדבר הכי פחות רלוונטי שיש. למשל קניתי חצאית מידה 38 שתקועה לי בארון עוד עם הפתקית שצמודה לה. לא משנה שהיא עולה אולי על הירך שלי, אבל בתכנון שלי להכנס לתוכה יום אחד. גם קניתי לי סיכות שיער יפהפיות כשלמעשה הספר שלי היה מכוונן את המכונה על גבול הגאלח המוחלט. יש לי גם מדף מלא ספרי בישול חדשים כאלה, ללא טיפת שמן או שאריות סוכר שנדבקו לדפים שלהם. מתישהו זה ינוצל כל זה. גם החצאית, אינשאללה. כשחושבים על זה ברצינות, ראיית נולד זו לא בדיוק ההגדרה הנכונה. כלומר בעניין הזה ניחנתי בעיוורון מוחלט. או שהנולד אצלי לא מצליח להוולד ואני עוברת הפלה בשלבים מוקדמים. או שהנולד נולד לא בדיוק כפי שציפיתי. כמו שאני נולדתי להורים שלי ההיפך ממה שהם ציפו. בת ולא בן. וגם מתוסבכת לא עליכם. אתמול טיילתי לי לבד. בעצם, לא ממש לבד. יחד עם תיסבוכי הנאמן שלא נוטש אותי לבד אף פעם. מקסימום קופץ לשתות משהו ומשאיר לי את הדיפרסיה כבייביסיטר. ואני שונאת את הזקנה הזאת רצח. ברחוב הראשי של העיר נכנסתי לחנות תכשיטים כזאת, יפה, והיו בה זוג עגילים עדינים עם אבן בוהקת לבנה ופיתוחי כסף מרשימים מסביב. עגילי מעצבת, ככה אמרה לי המוכרת. זה הסביר את המחיר המפחיד אבל התסבוך שלי עמד מהצד ואמר שהם יתאימו מאוד לשמלת כלה שלי. אז קניתי אותם. ואני, אין לי בכלל חורים באוזניים.