השעה 3:30 בבוקר. אני מול המחשב. השיעורי בית נראה כמו הגירסה המעודכנת של הסיפור שלא נגמר. שאריות הקפה כבר התייבשו על הכוס. כבר חפרתי רמה חדשה לסף הרגישות לקפאין שלי. המוטיבציה עדיין מובילה ב2 מטר מתחת לזה. היום ניסיתי לשכנע את השותפה שלי להפסיק לעשן עוד פעם. היא ניסתה לשכנע אותי להתחיל. הטענות שלה היו הרבה יותר טובות..

עוצרת לכמה דקות, בוהה בחלון. ממש מולי חלון מואר יחיד בביניין ממול. בחור צעיר יושב מול הלפ טופ שלו. נראה הרבה יותר שקוע ממני. מה אני אגיד, טוב לדעת שיש חננים יותר.

אני יוצאת להכין לי משהו לאכול. לוקחת את הזמן, ה17 עמודי שאלות לא ילכו לשומקום. חוזרת מגלה שזה בעצם 18 עמודים, דילגתי על אחד. או שהם מתחילים להתרבות. או שאני צריכה עוד קפה. הבחור ממשיך מרותק למסך. בטח אחד האלה שכל השימחת חיים שלהם נובעת מתרגיל באינפי מאתגר. ה--- מחייך!!! הוא באמת מחייך מוך המסך! אין גבול לחוסר חיים.

בזמן שאני שקועה במחשבות לא הכי נחמדות על העתודאים, גאונים, חברה שלוקחים את כל הקורסים שלי "כבחירה" רק בשביל הממוצע, ומרצים רשעים, לא שמה לב לזה שהבחור ממול בוהה בי בחזרה. מחייכת, מנסה לעשות פוזה של "גמרתי את השיעורי בית, תרגילים, דוחות מעבדה ומתנטים ממזמן, אני פשוט נהנית להשאר ערה עד שעות כאלה ולשמור על ממוצע שעות שינה השואף לשורש מינוס אחד. לא כמוך שבטח בדיוק סיימת לפתור, בכיף שלך, את התרגילי רשות של פיזיקה קוואנטית מ´ לתואר משולב בהנדסת חומרים, חשמל, ומחשבים..." הוא בטח גם דובר שבע שפות, עושה פרח, מתנדב במד"א וזכה באליפות אס"ט בשחייה.

טוב, אני מגזימה. הוא מן הסתם סטודנט ממוצע בלבד, שצריך לחרוש עד השעות הקטנות כדי להחזיק בממוצע אקדמי תקין. גם בטח מרוב עייפות בימים בקושי מצליח להקשיב לשיעורים, ובכל זאת חייב לצאת בשמונה בערב לעבוד עד שתיים כדי לפרנס לעצמו את הלימודים...

הוא פותח את החלון, מוציא סיגריה ביד אחת, מחזיק פחית בירה ביד שנייה. ושואל:

"גם את רואה "חברים" בשעות האלה?"