שוב כויה
מתקוה שנגוזה –
שוב כאב
מזיווג שאיננו לי.
שוב הפנמה
שהכל מעם ד' –
שוב הכרה
שהכל לטובה.
חזקי פוקס
-
יליד תשמ"ב. רווק.
חבר מערכת במכון תורני.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] נכון, קצר וקולע. שה' יתן לך במהרה זיווג משמים ואז ימלא שחוק פינו. [ליצירה]
- [ליצירה] תמי, אני מוכרח לחלוק עלייך בנוגע לשיר הזה. השיר מאוד קצר - דבר שלא אופיני לחזקי - אולם דוקא במיעוט המילים מתגלה הגדולה של השיר. בחזרה על המילה "שוב" ארבע פעמים, הוא מתאר לנו, איך בכל פעם ששידוך מתפקשש לו, חוזר אותו תהליך שוב ושוב, והתהליך עצמו הוא פשוט: כאב ומשם הפנמה שהכל מאת הקב"ה וממילא הכל לטובה. דוקא בכך שהשיר קצר, מתגלה המסר הגדול החבוי בו, שייתכן שהיה מתפספס ביצירה שהמילים בה מרובות. בנוסף, אני חושב שבקיצור היצירה, יש מעין הרגשה שלכותב אין יכולת להביע את עצמו במילים מרובות, כי הוא אמנם מפנים שהכל לטובה, אבל עדיין כואב לו. [ליצירה]
- [ליצירה] קצר מידי וברור מידי אתה יכול הרבה יותר. לא מרגישים אותך כאן. יש אוסף עובדות לא חזקי. תודה לך. [ליצירה]
- [ליצירה] העם איתך. [ליצירה]
- [ליצירה] אכן, קשה.. אבל כשמגיעים בסוף, כל הכאב נגוז.. בע"ה [ליצירה]
- [ליצירה] אוי... הלוואי ולא נצטרך לעבור את כל זה... חזק ואמץ!!! העם איתך! [ליצירה]
- [ליצירה] אוי... הלוואי ולא נצטרך לעבור את כל זה... חזק ואמץ!!! העם איתך! [ליצירה]
- [ליצירה] קצר וקולע! אהבתי... [ליצירה]
- [ליצירה] אכן, הכל לטובה. קלישה כביכול, אך לא כל אחד מסוגל להאמין שזה כך באמת. בעיקר בזמנים קשים. [ליצירה]
- [ליצירה] יצירה (בלית הגדרה אחרת שעולה לי במוח) מתוקה. מבט פשוט ואמיתי על העולם. אשריך! ושטה: אני הבנתי מהיצירה שהדגש הוא על ההפנמה שהכל מאת הקב"ה, ומתוך כך מגיעים להכרה שהכל לטובה. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה אביטל היקרה, היצירה איננה תפילה. מתוך היצירה, נובעת בשורתה האחרונה גם תפילה, אולם אין היא עיקר היצירה. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה תמי היקרה, לקחתי לתשומת לבי את הערתך לגבי המחשבות, את צודקת בהחלט. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה קופץ היקר, א. אכן כן. ב. לפי חז"ל יוכבד נולדה בכניסה למצרים, ולכן למרות שהמנין הכולל של היורדים למצרים הוא 70, בפרטן אתה מוצא רק 69. עמרם לא נמנה שם - ומכאן שהוא נולד כששהו בנ"י במצרים. ג. "דרישתי" וכו', זו ציטטה מפורסמת, אך לא מדוייקת שנאמרת בישיבה, כשהכוונה לציטוט מפאשקעוויל שנכתב בידי אלה ש16 שנה לאחר מכן פלגו את הישיבה, בתום השבעה על מרן הרב צביהודה זצ"ל. הציטוט המדויק, הוא כדלהלן: "דרישתי היא שהרב שפירא שליט"א יקָרא ראש ישיבה ולי תהיה זכות שוה בהכרעות ההנהלה ז"א החתימה על עניני הממון וכן בקבלת ופטור ר"מים וכן בקבלת ופטור תלמידים וכן לגבי עמדת הישיבה כלפי חוץ וכן בשאר הכרעות הנראות לי כגורליות, ז"א שבכל אלה תהיה דעתי מכרעת ומעכבת עם כ' הרב שפירא נר"ו." ד. הגר"א, בפירושו לתיוקני הזוהר (מובא באבן שלמה פי"א סעיף ח') כותב: "ה' [ – חמישה] מיני ערב רב ובעלי מחלוקת גרועים מכולם והם נקראים עמלקים ואין ב"ד [ – בן דוד] בא עד שימחו מן העולם". [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה מיכל היקרה, הסיפור הינו פרק בסדרה. ישנם פרקים יותר ארוכים וישנם יותר קצרים. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה תימני וידידה היקרים, ברצוני להבהיר מספר דברים: א. חלק חשוב מהקשר בין אבי ואודוש, וההומור הנובע ממנו, קשור בעובדה שהקשר הרגשי ביניהם מתפתח בצורה מאוד חזקה. לית מאן דפליג, שאחרי שמכירים פחות משבועיים אנשים הנמצאים בקשר מצוי אינם אומרים דברי חיבה כה מופלגים אחד כלפי השני - אולם הקשר ביניהם מתפתח מבחינה רגשית בצורה מהירה למרות שמבחינה שכלית הדברים עדיין לא נחקרו עדיין (מה שקורה פעמים רבות לצערי הרב). ב. אחת מנטיותיה של אודוש היא לאתגר את אבי המרכזניק לצאת מהקופסא שלו ולעשות דברים שהוא לא מורגל בהם (כגון להזמין אותו לארוחה אצלה בבית, ולפקוד עליו בטבעיות לשטוף את הכלים וכו' וכו'). מעולם לא טענתי שזה שפוי שבחורה תכין ארוחה לבחור בתור הפגישה השלישית, או שזה מקדם קשר בריא, או שהייתי נענה בחיוב להזמנה כזאת. זו הסיטואציה ההומוריסטית שיצרתי, שכמדומני שיכולה לקרות (למרות שמעולם לא קרתה לי), ואינני טוען שהיא בריאה. ג. דבר פשוט הוא שמילות חיבה מוטב להן להישמר לשלבים יותר מתקדמים, אבל זה לא תמיד עובד כך. אני לדוגמא הייתי מאוד מאוד שמח לפתח רגשות אך ורק כלפי בחורה אחת שהיא תהיה אשתי, ושקודם תהיה החלטה שכלית ברורה, ואירוסין, ורק לאחר האירוסין ייתפתחו אצלי רגשות כלפיה. מובן מאליו שהדבר לא קרה, ובעוד שברוך ד' מעולם לא התאהבתי, לצערי הרב התפתחו אצלי רגשות כלפי משודכות שונות במהלך השנים, והיו שלבים שבהם נאמרו מילות חיבה (מכיוון שאני בחור קצת יותר מופנם לרוב הם באו קודם מצידה של הבחורה). המחשבה כאילו העולם עובד על פי תבניות, היא לעניות דעתי מחשבה מוטעית, מכיוון ששום קשר איננו דומה למשנהו, והרגשות נוטים להתפתח ללא קשר לבחינה השכלית של הקשר. ד. לשבת קרוב לבחורה על ספסל, לעניות דעתי הוא דבר טוב בקשר שמתקדם בצורה בריאה. אינני יודע מה לא צנוע בזה. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה רדף היקר, התואר "סילוק" בא לתאר את הפיוט האחרון בהרחבות הפיוטיות של החזן (הגדרה זאת ראיתי בספר של פרופ' דניאל גולדשמידט זצ"ל), וכך הוא מופיע בכל ארבעת סוגי הפיוטים שמכונים בשם הזה (המה אלה הזכורים לי כעת): א. סילוק דיוצר: בתקופה הטרום-קלאסית, פיוט היוצר היה מאוד ארוך, לעומת שאר חלקי היוצר שהיו מאוד קצרים, ומכיוון שכך, בסוף ההרחבה הפיוטית של החזן - בא הסילוק. (לא בכדי, בתקופת הפיוט האשכנזי, כאשר שאר חלקי היוצר מתרחבים ביותר, על פי רוב לא נכתס בילוק ליוצר). ב. סילוק דקדושתא: אמנם לעיתים היו מוסיפים פיוטי קדושה, אולם ההרחבות הפיוטיות באו בין חתימת "מחיה המתים" לבין הקדושה, ועל-כן, הפיוט האחרון של ההרחבה הפיוטית - הינו הסילוק. ג. סילוק דקדושתא קטנה: בתקופתו של הקליר, כאשר בא"י התחילו לומר קדושה בשחרית של חנוכה, הוא חיבר את ה"שמונה עשרה" שלו "אעדיף כל שמונה". בסוף המשולש, באה רק הרחבה פיוטית אחת, אולם בגלל שהיא ההרחבה היחידה המצויה ב"שמונה עשרה", היא מסתיימת בסילוק: "אתה פני משיחך". בדורות יותר מאוחרים, כאשר התחילו לומר קדושה גם בשחרית של ראשי חדשים, נתחברו סילוקים באותה מתכונת ע"י רבי פינחס ראש הישיבה, ופייטנים אחרים. ד. סילוק דקינות: בתקופה הארץ-ישראלית, נהגו לפייט את שחרית דשתעה באב, ב"ארבעה עשרה", כלומר בפיוט קצר לארבעה-עשרה הברכות הראשונות של שמו"ע, כאשר בתוך ברכת "בונה ירושלים" באו הקינות, ובסופן (שהוא סוף ההרחבה הפיוטית) - סילוק. (לדוג' הסילוק הקלירי "ויכון עולם") לאחר מכן, היו פעמים שהוסיפו השלמה לשאר הברכות של השמו"ע (לדוג' ההשלמה הקלירית "אתה א-לי אתה"), אולם ההרחבה הפיוטית הסתיימה. אין זה אומר שבכל מקרה של הרחבה פיוטית אנו קוראים לפיוט האחרון סילוק. ב"שמונה-עשרה" של פורים שבהן כל ההרחבות לברכת "מכניע זדים" הן שוות לא שייך לקרוא לאחרון שבהם סילוק. (אם כי נאמר לי פעם - ואיני יודע אם זה נכון, שבהרחבה הפיוטית ל "ויאהב אומן" שמצאה פרופ' אליצור בגניזה, שענינה פיוט מאוחר יותר של הקליר, שבו הוא הרחיב את היריעה על הפיוט שלו, והפך אותו לפיוט שמשלב את המקהלה - נמצא בכת"י לאחר הפיוט האחרון בהרחבה התואר "סילוק") כמו-כן בשבעתות של טל וגשם, לא מצינו על הפיוט האחרון בהרחבה שנקרא סילוק, אולם, לפי ענינו - הדבר מתאים מאוד, ולא אופתע אם יימצאו כתבי-יד שבהם הוא מכונה כך. ואסביר את דברי: בשבעתא דטל, ישנם אחד-עשר חלקים: פיוט למגן, פיוט למחיה, רשות, סדר יצירה ראשון, סדר יצירה שני (שהוא למעשה המשך עניני של קודמו), סדר פסוקים, פיוט, גוף, פיוט למקדש ישראל, פיוט לאותך, פיוט לטוב, ופיוט לעושה. כל מתבונן מבחין, כיצד בסוף ההרחבה הפיוטית הגדולה, בא פיוט קצר ("טל תן לרצות ארצך" לדוג') - ודבר זה בהחלט יכול להתכנות בתואר "סילוק". [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה, אור ליח' באלול ה"א תשס"ז. קוראים נכבדים, בהתקרב עלינו יום הדין, אמרתי בלבי: 'אפשפשה במעשי לראות הייטבו אם לאו'. והנה, כבר כתב הפוסק האדיר רבי יחזקאל לאנדא זצ"ל בריש סימן עב' מהמהדורה קמא של חלק אבן העזר, בתיאור המקרה שעליו נסוב אותו הסימן הידוע שנהיה יסוד לכל לימוד סדר נשים בעיון: "מעשה אירע שקודם ר"ה, דרך כל הארץ להתעורר כל אחד לשוב מחטאיו, ובאו כמה אנשים לפני בית דין בירורי העבירות, להתוודות עוונם ולקל תשובה כאשר יורו המורים בסגופים ובתעניות, לכל אחד תשובת משקל עוונותיו..." יעויין שם דהיו אנשים שבאו על אשת איש רח"ל, ובכל זאת בהגיע זמן אלול, שבו בתשובה שלמה והתוודו על עוונם (וכתוצאה מווידוים נגבתה עדות לגבי מעשה האישה ונתעורר הדיון שעליו נסוב הסימן). ואם אותם אנשים שהגיעו לדיוטא תחתונה, בהתקרב היום הגדול והנורא שבו מחטאם, מה אומר אני הדל? וחפשתי במעשי, ומצאתי שתי שגגות הקשורות לסדרה דנן: ראשית – דידוע, דמתוך הסדרה הריני מעורר על דברים, ולעיתים נגרם כאב לאנשים מחמת שהנני מעורר על דעות שונות, אשר אנשים אינם חפצים בהערותי עליהם. שנית – דרבים פונים אלי, בעניינים שונים הקשורים לסדרה, ולעיתים, מחמת טרדותי המרובות, אינני משיב בצורה נאותה. לכן הריני מודיע, כי אין בכוונתי אלא לעורר על דברים, ואינני חפץ בריב ומדון, ואם בשגגה גרמתי כאב למאן דהו, הריני מתנצל ומבקש סליחה. ומלבד זה, כבר כתב רבי יעקב עמדין זצ"ל, בסידורו, בחלק עמודי השמים, הנהגת תלמוד תורה, בהוספות מכת"י המחבר שנדפסו במהדורה החדשה: "ודע, שרוב תלמידי חכמים כעסנים וקפדנים בהכרח... מחמת שהם עמלים ויגעים כל ימיהם הרעים... וגם מחמת שהם דואגים תמיד על הגלות וחלול השם..." והנה ודאי, שאין אני עמל ויגע כל ימי (אשר ודאי ת"ל אינם רעים חלילה), ולא הגעתי למדרגה אשר כאב סיבוכי הגאולה וחלול השם גורם לי לדאגה תמידית, אולם בהיות וגם לי יש טרדות מטרדות שונות ואין עיתותי בידי – על כן פעמים אני עונה להשגות ושאלות בתמצית, ופעמים שאני דוחה הדבר עד לאחר זמן, ופעמים שאני חוטא ועונה בקוצר רוח, וד' הטוב יכפר. אולם, גלוי וידוע שרצוני אך ורק להיטיב, ועל כן הנני מבקש סליחה ומחילה, אם מאן דהו חש נפגע מאיזה מענה פרטי שהשבתי לו על השגה או שאלה. בנוסף, בימים אלה רבו מאוד טרדותי, ואמנם לא הגעתי למדרגתו של רבן של כל בני הגולה רבי שלמה קלוגר זצ"ל – אשר בשו"ת טוב טעם ודעת מהדורה תליתאה חלק א' לאחר שכותב (בריש תשובה מו): "...ראשית כל אני מוסר מודעה לפניכם, כי גלוי וידוע שלא יהיו דברינו נשמעים בקהילתכם ולא יעשו רושם..." ומבאר איסור אכילה מבשר השוחטים בקהילת דראהביטש מפני מעשה שהיה, ושוב מקשים קושיות על פסקו ומשיב (בתשובה מז): "...ואם כי היה מן הראוי שלא להשיב כלל, כי כבר הקדמתי תחלה שידעתי שלא יועילו דברינו שם..." וחותם את תשובתו באמרו: "והנה, זה אני כותב רק דרך פליטת הקולמוס, כי אין לי פנאי אפילו לבלוע רוקי..." – אבל מכל מקום, גם לי אין פנאי רב. וידע נא הקורא היקר, אשר למרות שהנני משתדל מאוד לעסוק בכוונת התפילה ולנסות לכוון כפי יכולתי, הרי שמרוב טרדותי בשבוע האחרון לא היה לי זמן כלל לעיין ולסדר הדברים, על מנת לכוון בחלקים נוספים מהתפילה, שעוד לא זכיתי בעוונותי הרבים לכוון בהם. ולא זו בלבד, אלא שבשבוע האחרון לא היה סיפק בידי ללמוד ולו סדר אחד של מוסר, אשר ראוי בכל עת, וקל וחומר בזמן הקדוש אשר אנו נמצאים בו. על כן, אחלה נא פני הקורא, שלא יצפה לפרקים חדשים בזמן הקרוב. אשר פנאי להרחיב דעת בדברי תורה מעבר לסדרים הקבועים אין לי, ולהוסיף בדברים אחרים – על אחת כמה וכמה. ואחתום בברכה המסורה מזקנים, אשר תמיד פני קונם מחננים: "תולה ארץ על בלימה, ייטיב לכם כתיבה וחתימה." בצפיית ראיית הישועה השלימה, יצחק יחזקאל הלוי פוקס. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה גרשון היקר, כשאנשים נפתחים מאוד אחד כלפי השני, ישנם גם גילויי רגשות וכו' - אביאל לא בכה, אבל היתה לחלוחית דמעה בעינו. האם קרה לי כמעשה הזה בפגישה הרביעית? יותר מזה. כשנפתחים לגמרי בפני בן-אדם, קורים דברים יותר "הזויים", שמלמדים על חיבור רגשי. היה אפילו מקרה בעבר שבו זלגה דמעה מעיני בשל התשתתפות בכאב של משודכת שחשה לי על צרותיה, בשיחת טלפון שהתקיימה ערב פגישתנו השנייה. ככה זה כשיש חיבור. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה אילנית היקרה, הסיפור על האח של יוסף הוא סיפור אמיתי שקרה לאדם מאוד קרוב אלי, בימים שלפני כתיבת הפרק, ומרוב זעזוע הכנסתי אותו - על כל פרטיו - לפרק. האמת היא שהסיפור לא היה מתוכנן מלכתחילה להכתב בפרק, ורק בטיוטה הסופית של הפרק החלטתי להוסיף אותו. חזקי. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה מיכל היקרה, אני אינני אביאל, ומעולם לא יצאתי עם אודליה. הסקת מסקנות מהתיאורים המופיעים בסדרה על חיי האישיים - יכולה להטעות. [ליצירה]
תגובות