שוב כויה
מתקוה שנגוזה –
שוב כאב
מזיווג שאיננו לי.
שוב הפנמה
שהכל מעם ד' –
שוב הכרה
שהכל לטובה.
חזקי פוקס
-
יליד תשמ"ב. רווק.
חבר מערכת במכון תורני.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] נכון, קצר וקולע. שה' יתן לך במהרה זיווג משמים ואז ימלא שחוק פינו. [ליצירה]
- [ליצירה] תמי, אני מוכרח לחלוק עלייך בנוגע לשיר הזה. השיר מאוד קצר - דבר שלא אופיני לחזקי - אולם דוקא במיעוט המילים מתגלה הגדולה של השיר. בחזרה על המילה "שוב" ארבע פעמים, הוא מתאר לנו, איך בכל פעם ששידוך מתפקשש לו, חוזר אותו תהליך שוב ושוב, והתהליך עצמו הוא פשוט: כאב ומשם הפנמה שהכל מאת הקב"ה וממילא הכל לטובה. דוקא בכך שהשיר קצר, מתגלה המסר הגדול החבוי בו, שייתכן שהיה מתפספס ביצירה שהמילים בה מרובות. בנוסף, אני חושב שבקיצור היצירה, יש מעין הרגשה שלכותב אין יכולת להביע את עצמו במילים מרובות, כי הוא אמנם מפנים שהכל לטובה, אבל עדיין כואב לו. [ליצירה]
- [ליצירה] קצר מידי וברור מידי אתה יכול הרבה יותר. לא מרגישים אותך כאן. יש אוסף עובדות לא חזקי. תודה לך. [ליצירה]
- [ליצירה] העם איתך. [ליצירה]
- [ליצירה] אכן, קשה.. אבל כשמגיעים בסוף, כל הכאב נגוז.. בע"ה [ליצירה]
- [ליצירה] אוי... הלוואי ולא נצטרך לעבור את כל זה... חזק ואמץ!!! העם איתך! [ליצירה]
- [ליצירה] אוי... הלוואי ולא נצטרך לעבור את כל זה... חזק ואמץ!!! העם איתך! [ליצירה]
- [ליצירה] קצר וקולע! אהבתי... [ליצירה]
- [ליצירה] אכן, הכל לטובה. קלישה כביכול, אך לא כל אחד מסוגל להאמין שזה כך באמת. בעיקר בזמנים קשים. [ליצירה]
- [ליצירה] יצירה (בלית הגדרה אחרת שעולה לי במוח) מתוקה. מבט פשוט ואמיתי על העולם. אשריך! ושטה: אני הבנתי מהיצירה שהדגש הוא על ההפנמה שהכל מאת הקב"ה, ומתוך כך מגיעים להכרה שהכל לטובה. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה רעות - רציתי לשלוח לך מסרו"ש עם תגובה, אבל כרגיל צורה מתפרע ולא מאפשר לי לשלוח מסרו"שים - אז תזכירי לי בהזדמנות אחרת. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה תמי היקרה, כאשר ד' מוסר בידי הנביא ישעיהו את הקורות לעתיד לבוא, הוא אומר: "והיה טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע". כנראה שנבואתו התקיימה לגבי הערתך - עוד בטרם כתבת שישנם בפרקים האחרונים משהו "סטטי שלא מתקדם", כבר כתבתי ופרסמתי את הצד השני של הפרק - שבו ישנה תפנית בעלילה. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה זה עתה שוחחתי עם מישהו בטל' על הנושא של הסילוקים, והוא הזכיר לי שיש גם את "הסילוק דזולת" שחיבר רבי שלמה הבבלי "על הרי בשמים סוב ודמה לך דודי", שבכתבי יד איננו מוגדר כ"סילוק", אולם פליישר בספרו על היוצרות מגדיר אותו כך, בגלל שהוא מסמן סוף הרחבה פיוטית. (הערה חשובה - לא עיינתי בגוף הספר, אלא אני מסתמך על דברי הידיד.) [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה שברירתי, ודאי באוירה הפורימית לא שמת לב, שאת קוראת חלק ממערך שלם של סיפורים... [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה רדף היקר, השימוש על ידך במושג "השמצות" הינו מוטעה. כל המידע הנזכר בפרק לגבי הארגון הינו אמיתי. א. "אני ראיתי לא מזמן באחד העיתונים, אמרה של אדם שקורא לעצמו רב, שאמר שזוגות צעירים צריכים להתחתן, ולא לחשוש מה יקרה עם הילדים, כי הרבנים תמיד יכולים להתיר להם 'להמנע' כהגדרתו" – דבר זה אכן קרה. אחד מחברי הארגון, שעומד בראש ישיבת הסדר, אמר דבר זה. ב. "לפני כמה שנים ראיתי מאמר במעריב שם תיארו איך ה'גבורים' האלה מצוהר נלחמים ב'דינוזאורים' – הם התכוונו לר' אברום והרב אליהו – והם ינהיגו את הציונות הדתית להשקפה ריאלית, ללא התעקשות על ארץ ישראל, ועל דבקות בהלכה, ועוד כל מיני הבלים." – דבר זה אכן קרה. מאמר שבו נכתב כך, אכן פורסם לפני כמה שנים במעריב. ג. "ביטויים שלהם כלפי מורנו ורבותינו, או שמא יש לומר 'הבד"ץ של קרית-משה' כפי שהם כונו על ידם" – דבר זה אכן קרה. אחד מחברי הארגון, שעומד בראש ישיבת הסדר, ומפורסם בצבור, כינה כך ברבים את מרן רה"י שליט"א ואת הגר"מ אליהו שליט"א. ד. "ומסתיים בהצהרה, שאם התורה מצווה על משהו שאיננו מוסרי בעיניך – אינך חייב לקיים את ההלכה." – דבר זה אכן קרה. במו עיני ראיתי "פסיקה" של אותו אדם הנזכר בסעיף הקודם, שבה "נפסק" כך. ה. "כמו ש'פסק' אותו 'מטיל דופי בקדשים ובמסורת החכמים' כפי שהגדיר אותו ר' אברום." – דבר זה אכן קרה. מרן רה"י שליט"א אכן כתב מכתב, שפורסם ברבים, לגבי אותו אדם, ושם הוא כותב עליו כי הוא מנצל "כל בימה ועיתון לדבר נגד רבנים ודעותיהם, להטיל דופי בקדשים ובמסורת החכמים". ו. "היתה לי פעם משודכת, שבת-דודתה התחתנה בחתונה רפורמית, אז לפני החתונה ה'אמיתית' הביאו רעבעלאך מצוהר שיחתן אותם 'על פי ההלכה'." – דבר זה אכן קרה. (בהנחה שהמשודכת לא שיקרה לי...) לעומת זאת המסקנה של אביאל לגבי אותם אישים הנזכרים בדוגמאות דלעיל: "הגרעין הקשה של צוהר – לא אלה שלהם כיוונתי באמרה היידישאית – הם אנשים חסרי-מצפון, שרוצים לעקור את הדת מקרבנו." – הינה חוות דעת אישית של הדמות, שמתאימה למה שבחורים רבים בישיבה חשים, ועל כן שמתיה בפיו. כמו-כן, המסקנה שלו לגבי תלמידי-חכמים שמשתפים פעולה עם הארגון: "יש שם מיעוט שעליהם נאמר: 'פאר געלט באקומט מען אלץ, נאר קיין שכל ניט' –בכסף אפשר להשיג הכל, חוץ משכל..." – הינה חוות דעת אישית כנ"ל. כללו של דבר, לא "השמצתי" – אלא אמרתי דברי-אמת. [ליצירה]
- [ליצירה] הסבר למשפט ב"ה "הנהגת המשפט" - הסבר הרמח"ל לפרצוף "זעיר אנפין", "גילוי בפועל" - הסבר הרמח"ל לפרצוף "נוקביה", וזו היתה הכונה בכותבי "כדי שהנהגת המשפט תתגלה בפועל", ומכיון שכך לא שייך להחליף זאת במשפט שהוצע. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה רדף היקר, התואר "סילוק" בא לתאר את הפיוט האחרון בהרחבות הפיוטיות של החזן (הגדרה זאת ראיתי בספר של פרופ' דניאל גולדשמידט זצ"ל), וכך הוא מופיע בכל ארבעת סוגי הפיוטים שמכונים בשם הזה (המה אלה הזכורים לי כעת): א. סילוק דיוצר: בתקופה הטרום-קלאסית, פיוט היוצר היה מאוד ארוך, לעומת שאר חלקי היוצר שהיו מאוד קצרים, ומכיוון שכך, בסוף ההרחבה הפיוטית של החזן - בא הסילוק. (לא בכדי, בתקופת הפיוט האשכנזי, כאשר שאר חלקי היוצר מתרחבים ביותר, על פי רוב לא נכתס בילוק ליוצר). ב. סילוק דקדושתא: אמנם לעיתים היו מוסיפים פיוטי קדושה, אולם ההרחבות הפיוטיות באו בין חתימת "מחיה המתים" לבין הקדושה, ועל-כן, הפיוט האחרון של ההרחבה הפיוטית - הינו הסילוק. ג. סילוק דקדושתא קטנה: בתקופתו של הקליר, כאשר בא"י התחילו לומר קדושה בשחרית של חנוכה, הוא חיבר את ה"שמונה עשרה" שלו "אעדיף כל שמונה". בסוף המשולש, באה רק הרחבה פיוטית אחת, אולם בגלל שהיא ההרחבה היחידה המצויה ב"שמונה עשרה", היא מסתיימת בסילוק: "אתה פני משיחך". בדורות יותר מאוחרים, כאשר התחילו לומר קדושה גם בשחרית של ראשי חדשים, נתחברו סילוקים באותה מתכונת ע"י רבי פינחס ראש הישיבה, ופייטנים אחרים. ד. סילוק דקינות: בתקופה הארץ-ישראלית, נהגו לפייט את שחרית דשתעה באב, ב"ארבעה עשרה", כלומר בפיוט קצר לארבעה-עשרה הברכות הראשונות של שמו"ע, כאשר בתוך ברכת "בונה ירושלים" באו הקינות, ובסופן (שהוא סוף ההרחבה הפיוטית) - סילוק. (לדוג' הסילוק הקלירי "ויכון עולם") לאחר מכן, היו פעמים שהוסיפו השלמה לשאר הברכות של השמו"ע (לדוג' ההשלמה הקלירית "אתה א-לי אתה"), אולם ההרחבה הפיוטית הסתיימה. אין זה אומר שבכל מקרה של הרחבה פיוטית אנו קוראים לפיוט האחרון סילוק. ב"שמונה-עשרה" של פורים שבהן כל ההרחבות לברכת "מכניע זדים" הן שוות לא שייך לקרוא לאחרון שבהם סילוק. (אם כי נאמר לי פעם - ואיני יודע אם זה נכון, שבהרחבה הפיוטית ל "ויאהב אומן" שמצאה פרופ' אליצור בגניזה, שענינה פיוט מאוחר יותר של הקליר, שבו הוא הרחיב את היריעה על הפיוט שלו, והפך אותו לפיוט שמשלב את המקהלה - נמצא בכת"י לאחר הפיוט האחרון בהרחבה התואר "סילוק") כמו-כן בשבעתות של טל וגשם, לא מצינו על הפיוט האחרון בהרחבה שנקרא סילוק, אולם, לפי ענינו - הדבר מתאים מאוד, ולא אופתע אם יימצאו כתבי-יד שבהם הוא מכונה כך. ואסביר את דברי: בשבעתא דטל, ישנם אחד-עשר חלקים: פיוט למגן, פיוט למחיה, רשות, סדר יצירה ראשון, סדר יצירה שני (שהוא למעשה המשך עניני של קודמו), סדר פסוקים, פיוט, גוף, פיוט למקדש ישראל, פיוט לאותך, פיוט לטוב, ופיוט לעושה. כל מתבונן מבחין, כיצד בסוף ההרחבה הפיוטית הגדולה, בא פיוט קצר ("טל תן לרצות ארצך" לדוג') - ודבר זה בהחלט יכול להתכנות בתואר "סילוק". [ליצירה]
- [ליצירה] תשובות למגיבים ב"ה לאביטל - תודה על ההערה, באמת טעיתי, התיקון שלך איננו כ"כ מתאים למילים מכיון שהמושג "תבונה" ענינו להתבונן דבר מתוך דבר, ובענין ברכת הדעת הכונה להתבונן בדבר שנכשלת בו לראות מה אתה יכול להפיק ממנו - אבל לעת עתה תיקנתי כדברייך, ובלנ"ד בהזדמנות אשב לכתוב בית חדש. לדעה - מכיון שבברכת "קדושת השם" עסקינן, לכן הכנסתי את העבודה שאנחנו נהרגים על קדושתו וכו'. לעידו - א. מכיון שבברת "אבות" עסקינן, וכידוע נמצא שם המשפט הבעייתי מבחינה פירושו: "וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה" - ולא מובן אם הגאולה באה בגלל חסדי אבות (כפי שיוצא מהרישא של המשפט) או שהיא באה למען שמו (כפי שיוצא מהסיפא של המשפט) ומבאר הטור, שכונת המשפט "וזוכר חסדי אבות" ומביא בזכותם את הגאולה, ואם ח"ו תמה זכות אבות אזי הוא "מביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה", לכן נקטתי גם אני בבית של ברכת אבות באותה צורה - " כהגינך צור-חוצב בעדנו היום" - "כהגינך צור-חוצב" כמו שהגנת על אברהם אבינו כן תגן "בעדנו היום". ב. "למהר קץ שבעה" - הכונה לשבעת השעבודים שלפני הגאולה (האחרונה היא ישמעאל) שנזכרים במדרש הגדול לפרשת בהר. רדף - א. למען האמת לא קראתי בספרה של שלומית אליצור. הנוסח הארץ ישראלי, והנוסח הקבוע שנאמר גם בזמן אמירת פיוטים ניסחתי ע"פ מה שראיתי בספרים שונים שמביאים ציטטות מהגניזה. ב. התואר "גאולה" הוא על עצם מהות הקורבה שחיברתי שהינה בקשה לגאולה, ולא באה בתור תואר לפיוט עצמו, שהינו כאמור קרובה. ייתכן שעל מנת למנוע בלבול היה מוטב אילו הייתי קורא לה "קרובת תחנונים לגאולה". ג. אמנם נכון שהזכרת האור הינה דבר שבאה בתחילת מערכת יוצר, אבל מכיון שרציתי לדבר על הגאולה ולרמוז ל"כך היא גאולתן של ישראל קימעא קימעא" וכו', ובהשמך הקרובה לדבר על יום המשפט העתיד ("וזרחה לכם יראי שמי" וכו') לכן דברתי על האור. תודה רבה לכל המגיבים. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה מיכל היקרה, א. "ומלאכיו נטהרים מקרבת לאומים"; בקדושת יוצר: "וכולם פותחים את פיהם בקודשה ובטהרה" - ונשאלת השאלה ממה המלאכים צריכים להטהר? ובפרקי היכלות מופיעה בתשובה שמדובר במלאכים שיורדים לעולם השפל שלנו, והם צריכים להטהר מהלכלוך שנדבק בהם בעקבות הקרבה לגויים. ב. "ישעה תפילת פרה גועה"; כשכתבתי את היצירה ההיה לי משום מה במוח שהפרות שהביאו את הארון מפלישתים וכו' התפללו, לאחר-מכן נזכרתי שהם רק שוררו שירה לקב"ה, ואכן גם את הבית הזה אני צריך לכתוב מחדש. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה רדף היקר, כבר כתבתי שעידו צודק ושאל לנו להמשיך את הויכוח כאן. ובענין מי דובר אמת ומי משקר - זה הקב"ה יודע. [ליצירה]
תגובות