שוב כויה
מתקוה שנגוזה –
שוב כאב
מזיווג שאיננו לי.
שוב הפנמה
שהכל מעם ד' –
שוב הכרה
שהכל לטובה.
חזקי פוקס
-
יליד תשמ"ב. רווק.
חבר מערכת במכון תורני.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] נכון, קצר וקולע. שה' יתן לך במהרה זיווג משמים ואז ימלא שחוק פינו. [ליצירה]
- [ליצירה] תמי, אני מוכרח לחלוק עלייך בנוגע לשיר הזה. השיר מאוד קצר - דבר שלא אופיני לחזקי - אולם דוקא במיעוט המילים מתגלה הגדולה של השיר. בחזרה על המילה "שוב" ארבע פעמים, הוא מתאר לנו, איך בכל פעם ששידוך מתפקשש לו, חוזר אותו תהליך שוב ושוב, והתהליך עצמו הוא פשוט: כאב ומשם הפנמה שהכל מאת הקב"ה וממילא הכל לטובה. דוקא בכך שהשיר קצר, מתגלה המסר הגדול החבוי בו, שייתכן שהיה מתפספס ביצירה שהמילים בה מרובות. בנוסף, אני חושב שבקיצור היצירה, יש מעין הרגשה שלכותב אין יכולת להביע את עצמו במילים מרובות, כי הוא אמנם מפנים שהכל לטובה, אבל עדיין כואב לו. [ליצירה]
- [ליצירה] קצר מידי וברור מידי אתה יכול הרבה יותר. לא מרגישים אותך כאן. יש אוסף עובדות לא חזקי. תודה לך. [ליצירה]
- [ליצירה] העם איתך. [ליצירה]
- [ליצירה] אכן, קשה.. אבל כשמגיעים בסוף, כל הכאב נגוז.. בע"ה [ליצירה]
- [ליצירה] אוי... הלוואי ולא נצטרך לעבור את כל זה... חזק ואמץ!!! העם איתך! [ליצירה]
- [ליצירה] אוי... הלוואי ולא נצטרך לעבור את כל זה... חזק ואמץ!!! העם איתך! [ליצירה]
- [ליצירה] קצר וקולע! אהבתי... [ליצירה]
- [ליצירה] אכן, הכל לטובה. קלישה כביכול, אך לא כל אחד מסוגל להאמין שזה כך באמת. בעיקר בזמנים קשים. [ליצירה]
- [ליצירה] יצירה (בלית הגדרה אחרת שעולה לי במוח) מתוקה. מבט פשוט ואמיתי על העולם. אשריך! ושטה: אני הבנתי מהיצירה שהדגש הוא על ההפנמה שהכל מאת הקב"ה, ומתוך כך מגיעים להכרה שהכל לטובה. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה ידידה היקרה, קראתי בעיון את דברייך, ורציתי לנקוט בשולי גלימתך ולהעיר מספר הערות: א. אני מפרסם תחת שמי האמיתי, כי אינני מתבייש במי שאני. ב. השיחות שמפורסמות הן שיחות ישירות עם ד', שהיתה תקופה בת שנתיים שבה רשמתי את חלקן במחשב במקביל לדיבור עמו. ג. כפי שנזכר ביצירה הנ"ל, אינני רוצה לכעוס על ד', וכפי שראית - גם כשאני כועס עליו, הכעס מתהפך במהרה לדברי ריצוי; אולם אני חושב שיש מקום גם לתחושה הראשונית של כעס. אסור לי להתעלם מהרגשות שלי, רק בגלל שאינני חש בנוח לדבר אל ד' כך. יחסו של ד' אלינו, הוא אמנם מצד אחד יחס מלך לעבדיו אבל מהצד השני יחס אב אל בניו; ולכן השיקולים הם לא תמיד של "מה ראוי", אלא גם של "מה אתה חש". ועייני במסכת ברכות דף לא' ע"ב, שגם חנה ואליהו הטיחו דברים כלפי מעלה. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה מאיר היקר. תודה רבה לך על שטרחת לקרוא את יצירתי הדלה, ואני מיצר על כך שהיא לא מצאה חן בעיניך. חזקי. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה רדף היקר, היצירה מוסבת על המידה הראשונה מי"ג מידות הנזכרות במיכה "מי א-ל כמוך", וכפי ביארו הרמ"ק עליה בתומר דבורה. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה רדף היקר, זה בדיוק הענין. הרב אברהם יצחק שקוע בעצמו ובמוסד שהוא אוהד, ומכיוון שכך כל כולו שקוע במאבק בין המוסד הזה למוסד המתחרה. לגבי שאר המוסדות - יש סתם זלזול. - זה מה שהובע בפרקים הקודמים. בפרק הזה, אני פשוט מנסה להאיר אור על הגוש, וכדרכי-בקודש להיות ביקורתי כלפי כל דבר. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה נ.ב. פתוח = לדבר על כל מה שאני מרגיש, בלי להסתיר כלום. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה רדף היקר, הרב יחיאל מיכל אפשטיין זצ"ל בעל הערוך השולחן, חיבר ביאור למקומות מוקשים בירושלמי בשם מיכל המים. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה נטע היקרה, תנשמי עמוק - הפרק הבא יהיה "שיחת הטלפון השניה חלק 2 – הצד שלו\ה". את חושבת שתוכלי להתמודד עם זה? ;-) [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה מיכל - כמענה לשאלותייך: סיפור חמוד. הבדיחה לגבי חצי נזק - על פי ההלכה כל דבר שהוא נזק לא מצוי שנגרם על ידי הבהמה, נחשב כ"שור", כלומר כשור שנוגח, והדין הרגיל הוא שבעל הבהמה חייב לשלם רק חצי נזק (אא"כ הבהמה נהיית מועדת לדבר זה), עכשיו הבדיחה מובנת? תיפח - הגמ' אומרת שכיון שעברו 20 שנה על האדם ולא נשא אישה - תיפח עצמותיו, אז כשבחורי ישיבה נכנסים לשנתם ה21 (ביום הולדתם ה20) עושים להם מסיבת יום הולדת מיוחדת שנקראת "תיפח". הבעיה עם עגילים - מפורטת בסיפור. חוסר הבנה מה הטעם שנשים חושבת שזה דבר ראוי לחורר חלק מגופם על מנת להיראות יפות. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה יסכה היקרה - השימוש בסוג ה"חרוז" הזה, ודאי שאיננו נעשה על ידי במתכווין. אדרבה - אינני אוהב דברים מעין אלה. באופן עקרוני, אינני משכתב את יצירותי הרגילות (עייני ביצירתי הדלה "דרכי יצירה", שהדבר איננו נובע ממעלה, אלא אדרבה - מחסרון), ולו יצויר שהייתי עושה כן, ייתכן בהחלט שהייתי משנה את הדברים. ביצירות שאני מנסה לחרוז בהם (עייני לדוג' ביצירתי הדלה "קדושתא לשבת דברי") - אני חורז אך ורק בצורה מלאה ואכמ"ל. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה רדף היקר, התואר "סילוק" בא לתאר את הפיוט האחרון בהרחבות הפיוטיות של החזן (הגדרה זאת ראיתי בספר של פרופ' דניאל גולדשמידט זצ"ל), וכך הוא מופיע בכל ארבעת סוגי הפיוטים שמכונים בשם הזה (המה אלה הזכורים לי כעת): א. סילוק דיוצר: בתקופה הטרום-קלאסית, פיוט היוצר היה מאוד ארוך, לעומת שאר חלקי היוצר שהיו מאוד קצרים, ומכיוון שכך, בסוף ההרחבה הפיוטית של החזן - בא הסילוק. (לא בכדי, בתקופת הפיוט האשכנזי, כאשר שאר חלקי היוצר מתרחבים ביותר, על פי רוב לא נכתס בילוק ליוצר). ב. סילוק דקדושתא: אמנם לעיתים היו מוסיפים פיוטי קדושה, אולם ההרחבות הפיוטיות באו בין חתימת "מחיה המתים" לבין הקדושה, ועל-כן, הפיוט האחרון של ההרחבה הפיוטית - הינו הסילוק. ג. סילוק דקדושתא קטנה: בתקופתו של הקליר, כאשר בא"י התחילו לומר קדושה בשחרית של חנוכה, הוא חיבר את ה"שמונה עשרה" שלו "אעדיף כל שמונה". בסוף המשולש, באה רק הרחבה פיוטית אחת, אולם בגלל שהיא ההרחבה היחידה המצויה ב"שמונה עשרה", היא מסתיימת בסילוק: "אתה פני משיחך". בדורות יותר מאוחרים, כאשר התחילו לומר קדושה גם בשחרית של ראשי חדשים, נתחברו סילוקים באותה מתכונת ע"י רבי פינחס ראש הישיבה, ופייטנים אחרים. ד. סילוק דקינות: בתקופה הארץ-ישראלית, נהגו לפייט את שחרית דשתעה באב, ב"ארבעה עשרה", כלומר בפיוט קצר לארבעה-עשרה הברכות הראשונות של שמו"ע, כאשר בתוך ברכת "בונה ירושלים" באו הקינות, ובסופן (שהוא סוף ההרחבה הפיוטית) - סילוק. (לדוג' הסילוק הקלירי "ויכון עולם") לאחר מכן, היו פעמים שהוסיפו השלמה לשאר הברכות של השמו"ע (לדוג' ההשלמה הקלירית "אתה א-לי אתה"), אולם ההרחבה הפיוטית הסתיימה. אין זה אומר שבכל מקרה של הרחבה פיוטית אנו קוראים לפיוט האחרון סילוק. ב"שמונה-עשרה" של פורים שבהן כל ההרחבות לברכת "מכניע זדים" הן שוות לא שייך לקרוא לאחרון שבהם סילוק. (אם כי נאמר לי פעם - ואיני יודע אם זה נכון, שבהרחבה הפיוטית ל "ויאהב אומן" שמצאה פרופ' אליצור בגניזה, שענינה פיוט מאוחר יותר של הקליר, שבו הוא הרחיב את היריעה על הפיוט שלו, והפך אותו לפיוט שמשלב את המקהלה - נמצא בכת"י לאחר הפיוט האחרון בהרחבה התואר "סילוק") כמו-כן בשבעתות של טל וגשם, לא מצינו על הפיוט האחרון בהרחבה שנקרא סילוק, אולם, לפי ענינו - הדבר מתאים מאוד, ולא אופתע אם יימצאו כתבי-יד שבהם הוא מכונה כך. ואסביר את דברי: בשבעתא דטל, ישנם אחד-עשר חלקים: פיוט למגן, פיוט למחיה, רשות, סדר יצירה ראשון, סדר יצירה שני (שהוא למעשה המשך עניני של קודמו), סדר פסוקים, פיוט, גוף, פיוט למקדש ישראל, פיוט לאותך, פיוט לטוב, ופיוט לעושה. כל מתבונן מבחין, כיצד בסוף ההרחבה הפיוטית הגדולה, בא פיוט קצר ("טל תן לרצות ארצך" לדוג') - ודבר זה בהחלט יכול להתכנות בתואר "סילוק". [ליצירה]
תגובות