תמי, אני מוכרח לחלוק עלייך בנוגע לשיר הזה.
השיר מאוד קצר - דבר שלא אופיני לחזקי - אולם דוקא במיעוט המילים מתגלה הגדולה של השיר.
בחזרה על המילה "שוב" ארבע פעמים, הוא מתאר לנו, איך בכל פעם ששידוך מתפקשש לו, חוזר אותו תהליך שוב ושוב, והתהליך עצמו הוא פשוט: כאב ומשם הפנמה שהכל מאת הקב"ה וממילא הכל לטובה.
דוקא בכך שהשיר קצר, מתגלה המסר הגדול החבוי בו, שייתכן שהיה מתפספס ביצירה שהמילים בה מרובות.
בנוסף, אני חושב שבקיצור היצירה, יש מעין הרגשה שלכותב אין יכולת להביע את עצמו במילים מרובות, כי הוא אמנם מפנים שהכל לטובה, אבל עדיין כואב לו.
יצירה (בלית הגדרה אחרת שעולה לי במוח) מתוקה.
מבט פשוט ואמיתי על העולם.
אשריך!
ושטה:
אני הבנתי מהיצירה שהדגש הוא על ההפנמה שהכל מאת הקב"ה, ומתוך כך מגיעים להכרה שהכל לטובה.
בס"ד
הצלחת לומר בצורה תמציתית ונכונה
לגבי שידוכים ודברים אחרים שאני בטוחה שכל אחד עובר בחיים כמו החלטות שגויות , פרנסה וכו' , פשוט צריך להגיע להכרה ולהאמין שהכל מאת ה' והכל לטובה!
אתה פשוט כיוונת זאת רק לעניין הזיווג .
חזק ומתומצת היטב !
[ליצירה]
תמי, אני מוכרח לחלוק עלייך בנוגע לשיר הזה.
השיר מאוד קצר - דבר שלא אופיני לחזקי - אולם דוקא במיעוט המילים מתגלה הגדולה של השיר.
בחזרה על המילה "שוב" ארבע פעמים, הוא מתאר לנו, איך בכל פעם ששידוך מתפקשש לו, חוזר אותו תהליך שוב ושוב, והתהליך עצמו הוא פשוט: כאב ומשם הפנמה שהכל מאת הקב"ה וממילא הכל לטובה.
דוקא בכך שהשיר קצר, מתגלה המסר הגדול החבוי בו, שייתכן שהיה מתפספס ביצירה שהמילים בה מרובות.
בנוסף, אני חושב שבקיצור היצירה, יש מעין הרגשה שלכותב אין יכולת להביע את עצמו במילים מרובות, כי הוא אמנם מפנים שהכל לטובה, אבל עדיין כואב לו.
[ליצירה]
יצירה (בלית הגדרה אחרת שעולה לי במוח) מתוקה.
מבט פשוט ואמיתי על העולם.
אשריך!
ושטה:
אני הבנתי מהיצירה שהדגש הוא על ההפנמה שהכל מאת הקב"ה, ומתוך כך מגיעים להכרה שהכל לטובה.
[ליצירה]
ב"ה
אילנית היקרה,
הסיפור על האח של יוסף הוא סיפור אמיתי שקרה לאדם מאוד קרוב אלי, בימים שלפני כתיבת הפרק, ומרוב זעזוע הכנסתי אותו - על כל פרטיו - לפרק.
האמת היא שהסיפור לא היה מתוכנן מלכתחילה להכתב בפרק, ורק בטיוטה הסופית של הפרק החלטתי להוסיף אותו.
חזקי.
[ליצירה]
ב"ה
זה עתה ראיתי, את המכתב של יעקב ויסנר, מטעם הרבנות הראשית, ואם הדברים הנאמרים בו נכונים, הרי שכל מה שאמרתי היה מוטעה.
כל הקריטריונים המדוברים, הם מכיוון שהאמנתי למכתבו של אחד מ"רבני" צוהר, שדיבר על הקריטריונים הנ"ל, אבל אם אכן הקריטריונים אינם נכונים, ויש פה ענין פשוט של בקשת אישור מהרבנות, כאשר ישנה ועדה שבודקת את ידיעות המועמד בהלכות קידושין - זה דבר מצויין.
[ליצירה]
ב"ה
זה עתה שוחחתי עם מישהו בטל' על הנושא של הסילוקים, והוא הזכיר לי שיש גם את "הסילוק דזולת" שחיבר רבי שלמה הבבלי "על הרי בשמים סוב ודמה לך דודי", שבכתבי יד איננו מוגדר כ"סילוק", אולם פליישר בספרו על היוצרות מגדיר אותו כך, בגלל שהוא מסמן סוף הרחבה פיוטית.
(הערה חשובה - לא עיינתי בגוף הספר, אלא אני מסתמך על דברי הידיד.)
[ליצירה]
ב"ה
עידו היקר,
"ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם" וגו' -
פרעה חולם - וגם המציאות שלנו נדמית כחלום, כי היא בלתי נתפסת. (וע' בירושלמי תענית פ"ג ה"ט במעשה דחוני המעגל - סבו של חוני המעגל הידוע)
ורובד נוסף - שר המשקים שוכח את יוסף, ויש כביכול ייאוש, אבל באמת ד' מסובב את הכל לטובה.
[ליצירה]
ב"ה
קופץ ותמי היקרים מאוד,
קבלתי את הערתכם, ואשמח לנסות לשכתב את הפרק. אשמח אם תוכלו לספק לי הערות, מה בדיוק בפרק נתן תחושה של סטטיות ושל חוסר התקדמות וכו' וכו'; ואם זקוקים בו לזווית נוספת - מהי הזווית?
ובכלל - אודה מאוד על כל הערה שתוכלו לספר לי על אודות הסדרה.
[ליצירה]
כנרת היקרה,
מאחר שאני כנה ופתוח אז נוצרים רגשות, וממילא אני צריך לבחון אם אני יכול לשלוט בהם; אם לא הייתי פתוח לא היהו נוצרים רגשות וכל הבדיקה היתה אך ורק שכלית.
[ליצירה]
ב"ה
רדף היקר,
התואר "סילוק" בא לתאר את הפיוט האחרון בהרחבות הפיוטיות של החזן (הגדרה זאת ראיתי בספר של פרופ' דניאל גולדשמידט זצ"ל), וכך הוא מופיע בכל ארבעת סוגי הפיוטים שמכונים בשם הזה (המה אלה הזכורים לי כעת):
א. סילוק דיוצר:
בתקופה הטרום-קלאסית, פיוט היוצר היה מאוד ארוך, לעומת שאר חלקי היוצר שהיו מאוד קצרים, ומכיוון שכך, בסוף ההרחבה הפיוטית של החזן - בא הסילוק. (לא בכדי, בתקופת הפיוט האשכנזי, כאשר שאר חלקי היוצר מתרחבים ביותר, על פי רוב לא נכתס בילוק ליוצר).
ב. סילוק דקדושתא:
אמנם לעיתים היו מוסיפים פיוטי קדושה, אולם ההרחבות הפיוטיות באו בין חתימת "מחיה המתים" לבין הקדושה, ועל-כן, הפיוט האחרון של ההרחבה הפיוטית - הינו הסילוק.
ג. סילוק דקדושתא קטנה:
בתקופתו של הקליר, כאשר בא"י התחילו לומר קדושה בשחרית של חנוכה, הוא חיבר את ה"שמונה עשרה" שלו "אעדיף כל שמונה". בסוף המשולש, באה רק הרחבה פיוטית אחת, אולם בגלל שהיא ההרחבה היחידה המצויה ב"שמונה עשרה", היא מסתיימת בסילוק: "אתה פני משיחך".
בדורות יותר מאוחרים, כאשר התחילו לומר קדושה גם בשחרית של ראשי חדשים, נתחברו סילוקים באותה מתכונת ע"י רבי פינחס ראש הישיבה, ופייטנים אחרים.
ד. סילוק דקינות:
בתקופה הארץ-ישראלית, נהגו לפייט את שחרית דשתעה באב, ב"ארבעה עשרה", כלומר בפיוט קצר לארבעה-עשרה הברכות הראשונות של שמו"ע, כאשר בתוך ברכת "בונה ירושלים" באו הקינות, ובסופן (שהוא סוף ההרחבה הפיוטית) - סילוק. (לדוג' הסילוק הקלירי "ויכון עולם") לאחר מכן, היו פעמים שהוסיפו השלמה לשאר הברכות של השמו"ע (לדוג' ההשלמה הקלירית "אתה א-לי אתה"), אולם ההרחבה הפיוטית הסתיימה.
אין זה אומר שבכל מקרה של הרחבה פיוטית אנו קוראים לפיוט האחרון סילוק. ב"שמונה-עשרה" של פורים שבהן כל ההרחבות לברכת "מכניע זדים" הן שוות לא שייך לקרוא לאחרון שבהם סילוק. (אם כי נאמר לי פעם - ואיני יודע אם זה נכון, שבהרחבה הפיוטית ל "ויאהב אומן" שמצאה פרופ' אליצור בגניזה, שענינה פיוט מאוחר יותר של הקליר, שבו הוא הרחיב את היריעה על הפיוט שלו, והפך אותו לפיוט שמשלב את המקהלה - נמצא בכת"י לאחר הפיוט האחרון בהרחבה התואר "סילוק")
כמו-כן בשבעתות של טל וגשם, לא מצינו על הפיוט האחרון בהרחבה שנקרא סילוק, אולם, לפי ענינו - הדבר מתאים מאוד, ולא אופתע אם יימצאו כתבי-יד שבהם הוא מכונה כך. ואסביר את דברי:
בשבעתא דטל, ישנם אחד-עשר חלקים:
פיוט למגן, פיוט למחיה, רשות, סדר יצירה ראשון, סדר יצירה שני (שהוא למעשה המשך עניני של קודמו), סדר פסוקים, פיוט, גוף, פיוט למקדש ישראל, פיוט לאותך, פיוט לטוב, ופיוט לעושה.
כל מתבונן מבחין, כיצד בסוף ההרחבה הפיוטית הגדולה, בא פיוט קצר ("טל תן לרצות ארצך" לדוג') - ודבר זה בהחלט יכול להתכנות בתואר "סילוק".
תגובות