כשאת נרדמת אני יוצא חרש למסע. נשימותייך הקצובות ממלאות רוח במפרשיי, בעת שאני מסתובב ברחבי הבית שחשכה מרצדת בו.
בסדרה מכוונת של הסחי-דעת אני מפיל מאחורי הארון פתק מתוק במיוחד שכתבת לי, אחר מצמיד את אוזני לקיר ושומע איך מילותיו הכתובות נלחשות שוב ושוב בחלל הצר שנותר לו. בלאחר-יד מתוכנן היטב אני מחליק אל מאחורי הסירים תצלום מראשית ימינו. בת הצחוק שעל שפתייך ובן הצחוק שעל שפתיי ימתינו שם אילמות עד ליום שבו תאסוף אותם יד, צמד בקבוקים המפליגים בים של זיכרונות כשבתוכם מכתבינו זה לזו.
וכך אני חולף בין פינות הבית, זורע נוסטלגיה בכל אשר אפנה. יום יבוא, ימים יבואו. בעוד שנים תמצאי פתק מקומט, תצלום שהצהיב, ובעיניים בורקות תקראי לי להיזכר יחד איתך. ועיניי יברקו לא פחות, גם אם לרגע לא שכחתי.
(לך, הישנה כעת)
תגובות