למה אני צריכה את זה?
"לא, באמת. למה אני צריכה את זה?" שאלה הפעם בקול שהדהד במעבדה.
הקירות, גם הפעם, לא נתנו לה מענה. לא כזה שיניח את דעתה, בכל אופן.
היא קרבה את עינה הימנית למיקרוסקופ ובדקה את תוכן הצלוחית שלפניה.
שלוש ביציות.
לא רע.
זה לא שמדובר בהפריה השניה של הזלצרים. הם עמוק בעסק. הם יודעים שזה בסך הכל בסדר.
היא החזירה את הצלוחית למקומה ויצאה החוצה להיפגש איתם, שוב, ולעדכן באינפורמציה שהם מורגלים בה. דיווח על כמות הביציות ששאבו לסמדר והכנה להמשך.
לאחרונה שמה לב שכל מפגש כזה עם בני זוג נעשה די מכני מצידה. חברות לתחום אמרו שזה טוב בסך הכל. מעורבות היתר שלה בתגובות להצלחות , אבל יותר מכך- עם הכשלונות- הייתה מוגזמת בכל קנה מידה.
"לא סתם החלטת לא ללמוד רפואה, זוכרת? מעורבות רגשית זה מה שסתם את הגולל על השאיפה הזאת" הזכירה לה ליאת.
נכון.
תחום הרפואה המעבדתית היה פתרון מצוין. אין צורך לראות את האנשים, או לאכזב עיניים מלאות תקווה.
רק מבחנות קרות ומכשירים מתכתיים וטכנולוגיה.
זה נכנס קצת לחייה. הטכנוקרטיות הזאת.
גם את שארית היום, מחוץ לחלוק הלבן ולמעבדה, היא העבירה באיזושהי רובוטיות אטומה כזאת. אמר לה את זה ההוא, נו, מה שמו... טוב, הוא לא השאיר לה הרבה סיבות לזכור אותו. אפילו לא טלפן אחרי הדייט הרדום שהיה להם.
העיניים שלך לא פה, אמר.
זה לא שהן מטיילות או משהו. את פשוט נראית כאילו בוהה בכלום. כאילו מדובר בעיני זכוכית כאלה. לא אמיתיות.
ככה אמר לה ההוא. ערן! כן, ערן קראו לו. ערן מהדייט הרדום.
היא חייכה לעצמה מהשנינה הפרטית וכשראתה את סמדר זלצר מקדמת את פניה במבט עייף ושואל, ידה בידו של בעלה- הגדילה את החיוך.
"שאבנו שלוש ביציות, סמדר" אמרה וניסתה לראות שינוי במבע היגע והתכול של האישה המצפה.
"הו, יופי" ענתה סמדר והביטה בבעלה שלחץ את ידה בחוזקה "לפחות זה לא כמו בפעם הקודמת" הוסיפה בחיוך.
"כבר אמרתי לך, סמדר, אף פעם לא חושבים על מה שהיה או מה שלא הצליח. בכל פעם מחדש תאמיני. זה יצליח בסוף"
כמה זמן אני אדקלם את המשפט הנבוב הזה? מה אני יודעת על אמונה ותקווה?
"את צודקת... את צודקת, נעמה. גם חן אומר לי את זה כל הזמן. אני משתדלת. באמת. זה לא אובדן האמונה, חלילה. זה יותר... את יודעת. עייפות".
עייפות והורמונים ותשישות של הגוף והנשמה שאין לך מושג, נזפה בעצמה מספר שעות לאחר מכן, כשצעדה לכיוון תחנת האוטובוס המוביל לביתה.
פעם, כשעוד הייתה בה רגישות גבוהה יותר מצאה את עצמה עוסקת בחיי זוג זה או אחר גם בהמשך היום. היא לא הייתה צריכה לשמוע את שקשוק המבחנות ואת מגען הצונן בשביל לחשוב על זוגות כמו הזלצרים.
היא הייתה מהרהרת בהם כשאכלה את היוגורט עם הגרנולה שלה, כשכיבסה, כשקראה או כתבה. אפילו כשהלכה לישון, הוסיפה תפילה אחת קטנה ובקשה לטיפה יותר תשומת לב מצד אלוקים, משהו שיאפשר תהליך הדגרה מוצלח ובשורות טובות לזוג נוסף.
תמיד הייתה מפליגה בדמיונות ונרדמת כשהיא רואה בעיני רוחה את הזוג מטייל לו ברחוב עם עגלת תינוק. לפעמים זה הגיע רחוק יותר. עוז או דרור או נעמה (היו כאלה שהבטיחו שאם זו תהיה בת יקראו לה על שמה), קיבלו כבר את התואר האוניברסיטאי שלהם. ההורים הגאים מוחים דמעה בקהל ומלאים אושר מציף.
ואז הייתה נרדמת בחיוך.
איך הורים כאלה מסבירים לילד שלהם כיצד הוא בא לעולם? שאלה אותה פעם ליאת, עם חיוך מתחכם, באחת מהיציאות המשותפות שלהן.
"אני יודעת---" ענתה "אודיל'ה, זה נורא פשוט: לוקחים מבחנה שופכים אותה לתוך צלוחית, מערבבים חזק חזק והופ, יש ילד!"
שתיהן פרצו בצחוק.
ואז ליאת אמרה שעם כל ההתבדחויות, איפה האהבה? איפה החום והחיבוק שמביא ילד?
היא רצתה לומר לליאת שמה שתיהן, עם השותפות הבודדה שלהן, מבינות באהבה. היא רצתה לצעוק לה שהלוואי עליהן גרם מהאהבה שיש בין זוג כזה שעובר מדורי גהינום פיזים ורגשיים והכל- בשביל להעניק מהאהבה שיש להם. בשביל לקיים אותה הלאה.
היא רצתה להגיד עוד הרבה דברים אבל המשיכה באכילה שתוקה.
אחר כך ליאת סיפרה לה על משבר נוסף ביחסים שלה עם הנוכחי. כל פעם היה נוכחי אחר.
אבל היא לא הייתה נוכחת כבר.
ככה זה היה בזמנים אחרים, כשסף הרגישות שלה היה נמוך והיא הייתה שותפה מלאה למתחולל אצל כל אחד מהזוגות האלה. עכשיו היא סתם לבורנטית עם חלוק שמערבבת מבחנות.
מה הוליד בה את השינוי, לא ידעה.
אולי החלה לפתח איזושהי קנאה, שהצמיתה כל רגשות אמפתיה. אולי הם חוזרים הבייתה כל יום ואין רעש וצהלות ילדים, אבל יש להם את השקט שלהם. והוא שלהם בזוג. את השקט שלה היא לא יכולה לחלוק עם אף אחד, ולפעמים קצת כבדה עליה, הדממה הזאת.
ליאת אמרה שאין לה במה לקנא וכשחשבה על זה ידעה שהיא צודקת.
אז מה הביא את הקרירות המתכתית הזאת בה, לא ידעה. בשלב מסויים כבר פסקה מנסיונות הניחוש העקרים וקיוותה שהמצב הלא מוכר הזה יעלם.
שבוע לאחר ששתיים משלוש הביציות הופרו בהצלחה ונוצר עובר בראשית התפתחותו, הוחדרו הביציות לרחם של סמדר.
עכשיו נשאר רק לחכות ולהתפלל, חייכה בעייפות.
נעמה חייכה בחזרה והנהנה שהיא תהיה שותפה מלאה לתפילות.
היא חזרה לקור המעבדתי, ללובן הריק של החדר ומשהו בה נמס.
מאוחר יותר, במיטתה, חשבה שזה היה כיווץ השפתיים המכמיר של סמדר, או עצימת העניים המייחלת של חן, בן זוגה. משהו מהעצבות המקווה הזאת הגיע גם אליה וחדר כל מעטה שחשבה שהיה לה וסוף סוף, לאחר תקופה ארוכה, נתנה לדמעות לזלוג ולשריון הרגשי לבקוע.
"בבקשה, בבקשה- בבקשה, שזה יצליח להם הפעם. עשה שזה יצליח להם" מלמלה בקול.
פחות חודש לאחר מכן הגיעו סמדר וחן זלצר לשמוע את הרופא שואל אותם בחיוך אם התחילו לחשוב על שמות. סמדר בהריון ונראה שהעובר מתחיל להתפתח באופן תקין.
בנעמה הם פגשו כשנכנסה למחלקה.
היא כבר ידעה כיצד נראות פנים של זוג שנתבשרו בבשורה לה הם זכו. היא חייכה וחיבקה את סמדר בחום.
"זוכרת? את אמרת לי לא לחשוב על הכשלונות הקודמים. ידעת שזה יצליח, נכון?"
נעמה לא אמרה דבר אך הנהנה בראשה.
הזוג פנה לדרכו כשהבעל מעניק לרעייתו חיבוק תומך.
נעמה הביטה בהם וחשה כאב עמום בשיפולי בטנה. תמיד הרגישה כאב כזה מול מחוות הזוגיות האלה. אבל הפעם לבה ענה לכאב ההוא באיזושהי צביטה לא מוכרת.
לא, לא כואבת.
היא הייתה צביטה אחרת.
מקווה.
תגובות