ב"ה
אני הייתי קוראת ליצירה קוטג' תנובה, ובגוף היצירה כותבת - חמישה אחוזי שומן בלבד.
ובאופן קצת יותר רציני - סוערה, אולי ב"פשטות" הכוונה לססגוניות של הצבעים, כלומר, אין פה צבעים אפרוריים כאלה כמו עולמם של המבוגרים. זה ציור שמזכיר פשטות של ילדות כזאת, מן הסתכלות נאיבית ונחמדת על העולם. את המורכבות ביצירה אני דווקא רואה לא בצבעים אלא בקווים. למשל, הנזילה בצהוב בהיר קצת מפרה את ההרגשה של הפשטות, ובכלל, משהו בטשטוש שמסביב הקווים עושה הרגשה של רטיבות כזאת, אולי אפילו דמעה. משהו שמפר את השלווה שבתמונה.
בעבר פורסמו בזאת 52 יצירות. כעת כולן מושהות כמחאה על פרסומות בלתי הולמות הנמצאות באתר.אשמח להחיותן ברגע שתשלח אלי לאימייל הודעה ממנהל האתר על צנזור פרסומות. אשמח אם תצטרפו גם אתם למחאה.
[ליצירה]
ואני...
ב"ה
אני הייתי קוראת ליצירה קוטג' תנובה, ובגוף היצירה כותבת - חמישה אחוזי שומן בלבד.
ובאופן קצת יותר רציני - סוערה, אולי ב"פשטות" הכוונה לססגוניות של הצבעים, כלומר, אין פה צבעים אפרוריים כאלה כמו עולמם של המבוגרים. זה ציור שמזכיר פשטות של ילדות כזאת, מן הסתכלות נאיבית ונחמדת על העולם. את המורכבות ביצירה אני דווקא רואה לא בצבעים אלא בקווים. למשל, הנזילה בצהוב בהיר קצת מפרה את ההרגשה של הפשטות, ובכלל, משהו בטשטוש שמסביב הקווים עושה הרגשה של רטיבות כזאת, אולי אפילו דמעה. משהו שמפר את השלווה שבתמונה.
[ליצירה]
טוב...
לי זה לא הזכיר שום סרט, אבל בהחלט הזכיר את 1948 של ג'ורג' אורוול.
אני אישית זרקתי אותו מהיד (לא ממש, כי הוא לא היה שלי), בגלל שמפרק לפרק הוא נהיה גס יותר ויותר.
על כל פנים, אהבתי את ההתחלה, למרות שהבנתי שהסוף לא נגמר בטוב.
הסיפור ההוא מתאר, בצורה כמעט אמינה, איך האנשים לומדים לדכא את הרגשות שלהם, ואיך המשטר גורם להם להתכחש להרגשות ולידיעות פשוטות.
"...אבל זה דמיון מנותק, ילדתי,
העולם הרבה יותר טוב ממה שנראה, מסתבר..."
בכולופן, הסיפור שלך כתוב יפה. שכוייעך.
[ליצירה]
טוב...
נחמד שאתה כותב נגד משהו שאתה בתוכו.
או שזה מכתב הפרידה שלך מהאינטרנט?
כתיבה יפה, הצלחת לשמור על ערפול עד שלב הגילוי בצורה מוצלחת.
תמשיך לכתוב, (גם אם לא באינטרנט...) ושיהיה בהצלחה!
תגובות